זמן קצר לאחר הגיעי לקיבוץ ברור חיל בשנת 1955 התחלתי עם חברי החדשים לתור את הסביבה. במיוחד היה חביב עלינו, לקראת סוף שנות החמישים כפר ערבי נטוש שבו היה בוסתן שהכיל מכל טוב: ענבים, אבטיחים ותאנים בקיץ, תפוזים ושקדים בחורף. במתחם הבוסתן היו כמה חורבות, אבל לא נתנו באמת את דעתנו עליהן. הן היוו תזכורת לכך שפעם התגוררו שם אנשים. סיפור המכתב אירע אי-שם בחורף שבתחילת 1959 או בסופה של שנה זו, כי בפורים 1960 כבר הייתי אחריה
באחת השבתות לאחר שניתך גשם בקיבוץ ואף בכפר החרב, הבחנתי בפינתה של קופסא כסופה מבצבצת מהקרקע הרטובה. איש לא היה לידי, כך שיכולתי לתהות לבדי על תכולתה של הקופסא. גליתי בתוך קופסת הפח הסגורה והחלודה בחלקה פריט אחד בלבד: מכתב שבתוכו תמונה. הוא נשמר היטב תודות להיותה של הקופסא סגורה ואטומה. לקחתי את הקופסא עמי, כדי שאמי תוכל לשפוך אור על זהותה אמא בחנה את המכתב ביסודיות וזיהתה מיד במה מדובר: זהו מכתב מעיראק (לפי בולי הדואר שהודבקו עליו) שעבר את הצנזור הצבאי הבריטי (לפי התווית והחותמת שבצידו). המכתב נשלח לקראת סוף פברואר 1948 והוחתם ע"י הצנזור בתחילת מרס 1948. בתוך המעטפה הייתה תמונתו של חייל עיראקי צעיר (נראה כבן 20) ובעל גוון פנים שחרחר. הוא חבש כובע בד בעל חוד כלפי מעלה. המכתב נשמר אצלי, אך באחד ממעברי הדירות הוא אבד מכל מקום – מה עושה מכתב של חייל עיראקי בחורבות כפר ערבי? הדעת נותנת שמדובר במכתב מקרוב משפחה של הנמענים שנמצא בעיראק והתגייס לצבאה. אין להוציא מכלל אפשרות שהוא גויס (בשל מוצאו אולי) ליחידה שעמדה לפלוש למדינה היהודית ברגע שזו תוקם (ואכן פלשו יחידות עיראקיות לא"י מיד לאחר הכרזת המדינה). אני ממשיך להפליג בדמיוני, וסבור שיתכן שבטקסט המכתב כתב החייל דברי עידוד לקרוביו, בנוסח "בקרוב אבוא לשחרר אתכם מעולם של הציונים". לא מצאתי קורא ערבית שיכול היה לשפוך אור על הכתוב ע"י החייל כדי להבין היכן נמצא המכתב, אביא מעט פרטים על הכפר הנטוש. כפר זה נקרא אד-דיקס, והוא שויך לנפת באר שבע המנדטורית, ממש על גבולה של נפת עזה, כמטחווי 6-7 ק"מ מהכפרים בריר (שלידו הוקם משלט ברור חיל ב- 20 באפריל) וכפר נג'ד (מזרחית לאור הנר של היום). שני הכפרים הגדולים-יחסית שויכו לנפת עזה. מעט מאד מידע ניתן לאסוף על הכפר ותושביו הערבים. לפי מפקד האוכלוסין שנעשה ע"י שלטונות המנדט בשנת 1931, היו בכפר 606 תושבים (כולם ערבים), בתוכם 331 גברים ו- 275 נשים. אלא שכנראה שהכפר היה בלתי אטרקטיבי בעליל, כיוון שתשע שנים קודם לכן (במפקד הראשון של שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1922) נספרו בכפר 2,160 תושבים, בהם 1,099 גברים ו- 1,061 נשים. בתי הכפר נבנו מטיט ורק רצפות הבתים היו עשויות מאבנים מסותתות זו לצד זו, וכך ניתן היה לדעת היכן קיימת חורבה. מכאן ניתן להניח שתושבי הכפר היו חקלאים פשוטים, ולא אפנדים עשירים. כנראה היו ביניהם מחזיקי נשק, שניסו לפגוע בלוחמי הפלמ"ח שהגיעו לסביבה באפריל 1948. מיד לאחר הקמת המשלט בברור-חיל הותקפו הפלמ"חניקים ע"י כפריים מהסביבה, שלבסוף ברחו מכפריהם ב-12 במאי, שלושה ימים לפני הכרזת העצמאות. אם התכוון החייל העיראקי שולח המכתב למצוא מי מקרוביו בכפר אד-דיקס, תוחלתו נכזבה מראש. העיראקים לא הגיעו רחוק בכל מקרה, ונהדפו בשערי קיבוץ גשר. כאשר הוכרזה ההפוגה הראשונה ב- 1.6.1948 כבר לא היו ערבים באזור של בריר-נג'ד-אד-דיקס ושאר הכפרים בסביבה נשארת התהייה מי היו הכפריים הללו, שהיו ביניהם כאלה שקיבלו מכתבים מהארצות השכנות. כנראה שחלקם לא היו כה תמימים כפי שרבים מ"אוהבי ישראל" נוהגים להציג אותם. כיום האזור משגשג ופורח למרות הקירבה שלו לרצועת עזה הרוחשת שנאה כלפינו. האזור משגשג למרות הכל, וטוב שכך רבים מבין התושבים שיעשו מחרתיים את צעדיהם לקלפיות בבחירות המוניציפליות לא מודעים עד כמה בחירות אלה קריטיות בדמוקרטיה השברירית שלנו. הם בוחרים מועמד שיהיה גם מחוקק וגם מבצע. רק שרי הממשלה שהם ח"כים נמנים על שתי הרשויות הללו גם יחד. ואכן, רבים מבין ראשי הרשויות לוטשים את עיניהם לפוליטיקה הארצית ולכיסאות המרופדים של שולחן הממשלה.
מאחר שחלק מהתחלואים של הפוליטיקה הארצית מקורם בדרג המוניציפלי, שווה לנסות ולבחור הפעם את האנשים המתאימים באמת (במידה שיש כאלה בין העומדים לבחירה) לכס ראש הרשות (כל ההתייחסויות מכוונות גם לנשים). אציע להלן מספר תבחינים לראש רשות מוצלח בלתי סחיט – ראשי רשויות רבים מאכלסים את אולמות הדיונים של בתי המשפט, לרוב בשל חוסר יכולתם לעמוד בפיתוי מול קבלנים מציעי שלמונים. ברגע שראש רשות מקבל שוחד כדי להטות מכרז, קורים שני דברים: המינהל התקין נרמס בניגוד לאינטרס הציבורי, ובמקביל ראש הרשות הופך לשפוט של משחדיו, כיוון שאם תתגלה התרמית הוא יהיה בצרות. מצב זה עלול לייצר הטיות נוספות של מכרזים וחוסר יכולת לנהל רשות באופן תקין. הליך קבוע שמונע מצב כזה הוא התנהלות של ראש רשות מול קבלנים רק בישיבות מסודרות (בעירייה ולא בפינות אפלות בבתי-קפה), שבהן נוכח מטעם הרשות נציג נוסף. עד כמה לדעתכם המועמד שלכם עשוי לעמוד כחומה בצורה מול פיתויים מצד קבלנים מצדד בשקיפות – הרבה פעולות נעשות מידי יום ע"י כל רשות, וחלקן עלול להיות שנוי במחלוקת. שקיפות לגבי הדיונים שהובילו לקבלתן של ההחלטות ישכנע את התושבים שהפעולות נעשות לטובתן, אך עלולה גם לייצר ביקורת מצד אלה שחשים נפגעים. עד כמה המועמד שלכם מוכן לדעתכם לפרסם באופן גלוי את ההחלטות המשפיעות על חייכם בעל ניסיון ניהולי – כל מנהל מתחיל עושה טעויות, ולעתים אף טעויות קשות. אם נבחר לראש הרשות אדם ללא ניסיון ניהולי משמעותי, הוא יבצע את הטעויות של מתחיל על גבינו, ואלה עלולות להשפיע על רבים. עד כמה למועמד שלכם ישנו ניסיון ניהולי במסגרות גדולות מכין שיעורי-בית – כבר בשלב ההתמודדות על המועמד "להכין שיעורי בית", שבמסגרתם עליו לדעת מהן הבעיות המרכזיות עמן מתמודדת הרשות וכן תחומי ההזדמנויות שעשויים לקדם אותה. הידיעה צריכה לנבוע מקריאה של חומרים רלוונטיים, שיחות עם אנשים מרכזיים לגבי אותם תחומים וכד'. מי שלא עושה זאת עלול לפזר סיסמאות, שאולי יביאו אותו לכס ראש הרשות, אבל לא יאפשרו לו להכין תכנית פעולה מסודרת, שתתחשב באינטרסים השונים שיש באותו תחום והאפשרויות לממשו (משפטיות, תקציביות וכד'). עד כמה המועמד שלכם מגובש לדעתכם בנושאים המרכזיים שעליהם הוא מבסס את תעמולת הבחירות שלו פתוח כלפי כלל התושבים, גם עם כאלה שברור לו שלא תמכו בו. ברגע שנבחר ראש רשות, הוא אחראי על תחומים משמעותיים בחייהם של כלל התושבים, ולא רק של אלה שבחרו בו. אם המועמד שלכם פתוח להקשיב לכלל אנשי הישוב או האזור, הוא יוכל לנווט את מעשיו עבור הכלל, ולא רק עבור מגזר או חלק מסוים באוכלוסייה. עד כמה המועמד שלכם פתוח לדעתכם להקשיב לכולם ולפעול עבור כולם אם אתם מקלים ראש בבחירות שיהיו מחרתיים, כדאי שתחשבו שוב. אם תתחשבו בתכונותיו של המועמד שנראה לכם ולא רק בטיב הסיסמאות שהוא מפזר, אולי נראה בעתיד גם נבחרים ארציים משופרים, בכנסת ובממשלה. ועל הדרך גם נעשה גם טוב ליישוב שלנו חספטמבר 1974 הוקדש על-ידי לנסיעה מחוף לחוף בארה"ב. לא הייתי מעלה-באוב אירוע מלפני למעלה מ-40 שנה, אלמלא יום אחד באותו מסע, בו החלטתי לעצור בעיירה שכוחת-אל בשם רולינס וויומינג. התובנות שלי כצעיר בן 23 מלוות אותי עד היום. הן נוגעות לחיים באמריקה הלא-עירונית והלא-וואספית, חייה של אוכלוסייה שכיום נחשבת ל"בייס" של טראמפ, וניתוחה עשוי להסביר את הפופולריות שלו במדינות המערב-התיכון של ארה"ב בבחירות 2016 - בלי קשר למה שיעלה התחקיר שמנהל רוברט מולר
ומעשה שהיה כך היה: לאחר הדרכה במחנה קיץ של "בני ברית" ליד העיירה הליברטון באונטריו, קנדה, קניתי כרטיס נסיעה חודשי באוטובוסים של חברת "גרייהאונד", שמיועדים לנסיעות חוצות-יבשת (כולל שירותים באוטובוס, הטיית המשענת לאחור במידה רבה וכד'). נסעתי מניו-יורק (לאחר עלייה למרומי האמפייר-סטייט בילדינג ותצפית על העיר, כולל שני "מגדלי התאומים" של מרכז הסחר העולמי במנהטן, שהושלמו רק 4 שנים קודם לכן), לכיוון דרום - וושינגטון הבירה, פיטסבורג, אינדיאנפוליס, סנט לואיס (שוב עלייה על הקשת העצומה החולשת על העיר), קנזס-סיטי, דנבר, אלבוקרקי, גרנד קניון, לס וגאס, לוס אנג'לס (ביקור שתי משפחות קרובים) וסן פרנסיסקו. לאחר כשבוע של שהות בקליפורניה התחלתי את דרכי חזרה לכיוון שיקגו (לבקר משפחה קרובה). חציתי את נבדה ויוטה, ואז עלה במוחי רעיון – לבקר עיירה נידחת ולראות כיצד אנשים חיים בה, מה מעניין אותם ומדוע? בסולט לייק סיטי ביררתי אילו עיירות נמצאות על האוטובוס לשאיין, ויומינג. בחרתי אחת באקראי – רולינס. עיירה בת כ- 8,000 נפש בזמנו הגעתי בבוקרו של 19 בספטמבר לעיירה. מהמבטים כבר בתחנת האוטובוס היה ברור לי עד כמה אני נתפס כנטע זר בסביבה. ניתן להבין זאת: צעיר רזה, מזוקן ובעל תיק גב עצום הוא מחזה נדיר במחוזות פריפריאליים כאלה. מיד החלטתי להפקיד את תיק הגב למשך היום, כדי שאוכל להתנהל בחופשיות בעיירה. מאחר שתחנת האוטובוס הייתה למעשה חנות ותחנת דלק בפאתי העיירה, יעץ לי מוכר הכרטיסים (לא לפני שבהה בי ארוכות) ללכת כקילומטר לתחנת הרכבת, ולהפקיד את התיק שם. כך אמנם עשיתי. החלטתי, לאחר שיכולתי לנוע בחופשיות, לסור לבר מקומי כדי לשמוע מה מתנהל סביב הדלפק. נכנסתי לבר קרוב, ומיד השתררה סביבי דממה מעיקה. כולם בהו בי, כאילו הייתי מעין חייזר שנחת עליהם מכוכב אחר. רבים כנראה דמיינו שאני היפי (בגלל הזקן), ואולי היו כאלה שחשבו ששותלים להם סוכן בולשת במסכה של ליצן. ביקשתי לשתות קולה (אז עדיין שתיתי את הנוזל הזה), והמוזג בנונשלנטיות שאל אותי מהיכן אני. "אני תייר מישראל. ירדתי כאן ואסע לשאיין ממש בקרוב" עניתי, משווה לקולי מבטא ישראלי מודגש, וסח באנגלית רצוצה. הדממה נמשכה עוד כמה שניות (צריך זמן לעכל מידע כזה), ואז החלו כולם לפטפט כאילו אינני לידם. בזאת ממש חפצתי מאחר שהייתה זו שעת בוקר, נראה כי רובם של יושבי הבר היו מובטלים וכן היו במקום גם כמה קשישים. השיחות שהצלחתי לקלוט היו תערובת של גסויות-בין חברים, רכילות על אנשים אלה ואחרים בעיירה וכן בדיחות לגבי נשים ובגידות עמן. לא הייתה אשה אחת לרפואה בין יושבי הבר, וזה מסביר את החופשיות שבה "ירדו" היושבים על בנות המין היפה. כמה צעירים לעגו לשחורים (גם מהם לא ראיתי איש בבר), והשאר צחקו בעליצות. ציפיתי אולי לשמוע משהו על הטלטלה הפוליטית שאחזה באמריקה – התפטרותו של נשיא מכהן לראשונה בתולדות ארה"ב (ריצ'ארד ניקסון התפטר ב- 9 באוגוסט, ובכל מקום שביקרתי בו היה אירוע זה נושא השיחה המרכזי). בבר הזה של רולינס – נאדה. שום מילה שנאמרה לא נגעה לנושא החורג מגבולות הגזרה של העיירה. בשלב מסוים החלו להתלהט הרוחות, לאחר שאחד הצעירים שבחבורה כנראה השתכר יתר על המידה. אספתי את עצמותי והסתלקתי משם הסתובבתי בעיירה לאורכה ולרוחבה. לקראת הצהריים הגעתי לבית העלמין המקומי, ושוטטתי ארוכות בין המצבות (שכן לטעמי בתי עלמין של מקומות לא מוכרים מעידים על המקום יותר מאשר התבוננות בבניינים). לאחר מכן נכנסתי לכנסיה במקום. בשעות אחר הצהריים החלטתי לנסות שוב את מזלי בבר אחר בעיירה, אולי אצליח לשמוע שיחות של אנשים עובדים שזה עתה סיימו את יומם שוב עברתי את הבחינה המדוקדקת של כל היושבים בבר אליו נכנסתי. שוב נשאלתי מהיכן אני והשבתי בדרך דומה. הבחנתי כי בבר הזה יושבות כמה נשים, אך בשולחנות צדדיים ולא ליד הבר. כאשר לגמתי מבקבוק הקולה לפתע ניגש אלי אדם מבוגר (אני מעריך שבן כ- 60) ושאל האם ירושלים נמצאת בישראל. השבתי בחיוב. הוא מיד החל לחקור אותי לגבי הכנסיות בירושלים (ובעיקר כנסיית הקבר וכנסיית גת שמנים). שאלתי אותו האם הוא ביקר בירושלים. הוא השיב בשלילה, אבל ציין שידיד שלו מעיר הבירה (של ויומינג) שאיין ביקר אף ביקר בה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הסתבר לי שהמבוגר המשוחח עמי הוא הכומר של הכנסייה המורמונית המקומית. התפתחה בינינו שיחה ערה לגבי המורמונים, ועד כמה הם נפוצים מחוץ למדינת יוטה. פתאום תפסתי שאני חורג מהמבטא הישראלי שעמו הזדהיתי בכניסה. אך נראה שהאיש נהנה מהשיחה ולא חש בכך. שאלתי אותו עד כמה מעסיקה התפטרותו של ניקסון את תושבי העיירה. הוא גיחך ואמר כי אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מי שבאמת מתעניין בפוליטיקה הארצית. לגבי הפוליטיקה המקומית – כולם בעניין, אבל לא מעבר לכך. הודיתי לו ויצאתי. הסתובבתי עוד קצת ואז שמתי את פעמי לתחנת הרכבת וממנה לרציף האוטובוסים כאשר ישבתי בנינוחות באוטובוס יכולתי לשחזר ולרשום את חוויותי מרולינס, והן עמי עד היום. ארבע שנים לאחר אותו טיול הפכתי לסטודנט באוניברסיטה העברית, ולמדתי גם אנתרופולוגיה חברתית (מדעי התרבויות האנושיות). אלא שאז העדפתי לעסוק בתרבות הקיימת בקיבוצים ופחות בתרבויות שמעבר לים. כיום לרולינס נוספו כאלפיים נפשות, והיא (כמו כל מדינת ויומינג) רפובליקנית עד שורשיה. בבחירות האחרונות הצביעו 69% עבור טראמפ ורק 20% עבור הילרי קלינטון. שני הסנטורים של ויומינג וחברת בית הנבחרים הבודדת – כולם רפובליקנים. אנשי העיירה הזו, כמו רובם של אנשי המערב התיכון בארה"ב שמרנים, דתיים למדי ומחפשים אדם שינחה אותם, או ידריך אותם כיצד לחיות טוב יותר. מבחינה זו סיסמת הבחירות של טראמפ ("עשו את אמריקה גדולה מחדש") והופעותיו הראוותניות מתאימות מאד לאורח חשיבתם. מורכבות שלטונית דמוקרטית פחות "עושה להם את זה". רובם מעדיפים לראות את המציאות בצבעי שחור-לבן, כך שניתן להעריך חד ממדית מי "לטובתם" ומי "לרעתם". מיעוטים מכל סוג לא מקובלים עליהם, ולפיכך התנגחויותיו של טראמפ במסע הבחירות שלו בהיספאנים, בשחורים ואפילו בנשים מדברות אל ליבם. לאחר שמתאוששים מבחירתו של שופט עליון כברט קאבנו (שנתן נאום מפלגתי של ממש בשימוע שנערך לו בסנאט, והפגין מזג בלתי שיפוטי בעליל), ניתן להעריך כי הנציגים של ויומינג מקבלים חיזוק לעמדתם הימנית (גם בבחירה זו) מהציבור השמרני-לאומני שאת הדור הקודם שלו זכיתי לפגוש בשנת 1974 Last Friday I had a jaw-dropping experience, while watching on CNN the drama at the Senate Judiciary committee regarding the confirmation of Brett Kavanaugh to the USA Supreme Court. What seemed at first as a routine Trump nomination (like recent process with Neil Gorsuch) turned into a hurdle race, as Prof. Blasey-Ford came forward with her allegation against Kavanaugh. After Senator Jeff Flakes was yelled-at trying to exit a Congress-building elevator in a live broadcast by CNN, everybody knew this confirmation process won't go as usual.
Well, the committee voted 11-10 in favor of the nomination, but with a plea to investigate the allegations by the FBI. As I write these lines no one knows what the FBI may find, and what its recommendations will be (submitted to the Senators in the committee and not to the public). But this process shows the American Justices appointment with all its pros and cons. The American justice system is different from the Israeli one in almost every aspect. US Supreme court consists of 9 members, while the Israeli one has 15. Supreme court justices have no time-limit for their tenure, and some of them die in office, others prefer to retire. In Israel they leave the court when turning 70. But the most profound difference is the confirmation process. The American President picks a nominee, usually one who has similar views of his on major issues. The senate confirms the president's pick. So these two government branches dictate the manpower of the third one, and thus its direction (a crucial matter when the Supreme Court has currently a 4-4 balance between conservatives and liberals). When this is the reality, no wonder Kavanaugh tried to shift the spot to an alleged Dem's conspiracy against him during his hearing process, meaning that he actually made this process absolutely political. But here enters #MeToo movement into the arena, and the distinguished Senators were forced to reach a compromise on Kavanaugh's confirmation process. Blasey-Ford's allegations reminded many people of Anita Hill's testimony at the Senate 27 years back. Clarence Thomas, whom she accused of sexual harassment of her, was nominated by a Republican (G.W.H. Bush) but got a fiery boost from the Dem's corner at the floor. As he is an African-American, who was to replace the first African-American Supreme Court Justice ever (Thurgood Marshall), his confirmation was crucial back in 1991. Finally the committee had a tie (7-7), and the Senate confirmed Thomas by a slim majority (52-48), the slimmest since Lucius Lamar's confirmation, back in Jan. 1888. And yet, Justice Thomas sits on the bench ever since… Anita Hill was kicked out of government posts and made a good career at the academy (Harvard and Brandeis universities). It should be noted that there were Dems and GOP Senators for and against Thomas's confirmation. This time it might be solely partisan, if the FBI won't find anything that proves Kavanaugh did actually harass women in the 80's. You may ask – what this event has to do with the judicial reality in Israel? If we take a large-scale observation of the differences between the two systems, we may find three main subject of interest: publicity of the process (appointing and confirming judges); politicization of the process; maintaining the separation of powers among the branches through this process. Let's start with the publicity of the process: Justice Brandeis said in 1914 that : "Publicity is justly commended as a remedy for social and industrial diseases. Sunlight is said to be the best of disinfectants". However, after watching the "circus" at the senate, one can wonder how much publicity really contributes to the image of the Supreme Court and the confirmation process. On the other hand, without transparency some nominees may be found unfit for the job or having a problematic past after they are approved. Politicization of the process: Partisan pick of nominees doesn't bring glory to the judicial system anywhere, although we may assume that each pick was chosen carefully among the best in the field. During Trump's era, politicization seems to be annoying in particular, as he picked a judge who spoke publicly against inquiring a reigning President. These days, when an inquiry is held regarding Russian meddling in Trump's campaign, this appointment means a lot to the President. Another main issue that is on the line is "Roe vs. Wade" Supreme court decision on abortion (which may take a conservative turn if Kavanaugh is confirmed) and many more issues that may influence millions of Americans. Separation of powers: Senator Patrick Leahy of Vermont said at the committee boldly that "this committee is directed from the white House", meaning that the GOP majority in the committee cannot really make up their minds freely, but have to obey the President's will… If the public elevator incident with Sen. Flake had never happened, most likely that this confirmation was through on Friday without any delay. It seems that appointing Supreme Court Justices is handled without any judicial branch involvement… Well, in Israel there is no transparency of the confirmation process of judges at all, except informing the public who the nominees are (at all levels of court). Politicization of nominations is bragged about (by the AG Ayelet shaked herself), and some ministers (headed by the minister of Tourism Yariv Levine) advocate a deeper ministerial control of the court in general and the confirmation process of judges in particular. Since its creation 70 years ago, the Israeli judicial system tried to avoid being politicized as much as it could. Judges demanded freedom from political pressure, and it worked. Publicized hearings is strange to the Israeli political and judicial systems anyhow. If we let the system of justice in Israel surrender and get dragged into politics as it's done in America nowadays, we may lose our confidence that justice is made. Why hurting our celebrated and appreciated judicial system? That's for all of us to think about. ארנולד טוינבי היה פרופסור בריטי להיסטוריה באוניברסיטת "לונדון סקול אוף אקונומיקס" הנחשבת. על הדרך הוא גם שנא יהודים ובמיוחד את מדינת ישראל מיום הקמתה, שאותה ראה כסכנה תמידית לעולם (ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור העכשוי לא המציא את השנאה הזו...). השפעתו בשנות השלושים הייתה כה רבה, שהיטלר הזמין אותו לראיון עמו בשנת 1936. טוינבי השתכנע תוך כדי הריאיון שהיטלר כן ברצונו להצעיד את העם הגרמני המובס (ממלחמת העולם הראשונה) קדימה בעזרת בריטניה, ובמזכר פנימי לראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין ביטא את גישתו זו. יתכן שמזכר זה הנביט את מדיניותו הפייסנית של צ'מברליין כלפי היטלר שנתיים לאחר מכן, שהאיצה את ההתדרדרות למלחמת העולם השנייה הנוראה מדוע עלה אותו טוינבי בזכרוני? בנאום שלו באוניברסיטת מק-גיל שבמונטריאול, קנדה, טען טוינבי במאמר כי מעשיה של ישראל דומים מבחינה מוסרית למעשיה של גרמניה הנאצית ובכלל – אין קשר ממשי בין העם העתיק של העברים לעם היהודי של היום, ולכן אין לעם של היום זכות להתיישב בארצו של העם העתיק ההוא. בעקבות המאמר הזמין אותו שגריר ישראל בקנדה באותה עת, ד"ר יעקב הרצוג (אחיו של הנשיא חיים הרצוג ודודו של בוז'י הרצוג) לעימות פומבי באותה אוניברסיטה. הפרופסור הבריטי המהולל בן ה- 71 נענה להזמנתו של השגריר בן ה-39 והוויכוח נערך ב- 31 בינואר 1961 כנראה שהרצוג הכין את עצמו קצת יותר ביסודיות מטוינבי לוויכוח, שכן הוא שטח בפני הנוכחים (והתקשורת שהייתה נוכחת מאד באולם) טיעונים שלטוינבי היה קשה להתמודד עמם. פרט לכך, הוא הקשיב היטב לעמדותיו של טוינבי תוך כדי העימות, וענה עליהן אחת לאחת בזמן שהוקצב לו. ליושבים באולם, ובמיוחד לתקשורת שדיווחה על האירוע היה ברור שהרצוג והעמדות שביטא היו על העליונה. במשך שנים לאחר העימות המשיכו נציגי ישראל בעולם לצטט משפטים מתוך הוויכוח בהזדמנויות שונות שנקרו בדרכם ויכוחים תרבותיים דוגמת הוויכוח בין הרצוג לטוינבי ממשיכים להתקיים, אך השפעתם על הציבור אפסית. במציאות התקשורתית ואף הבין-אישית של היום אין מקום להקשיב לטיעוניו של האחר ולהתמודד עמם. מראיינים ברדיו ובטלוויזיה מרבים "לחתוך" מרואיינים, ולא מאפשרים לקיים הצגה מסודרת של דעות. גם רבים מהמרואיינים, וחלק ניכר מהפוליטיקאים שביניהם, באים עם מסר שהכינו מראש, שאינו קשור כלל לשאלותיהם של המראיינים. תגידו (ובצדק) – הרי זו דרכו של עולם. תמיד היו פוליטיקאים שדחפו נושאים שמתאימים להם במקום לענות על שאלות מציקות (והצטיין בכך אריק שרון ז"ל), אלא שעתה אנחנו מדברים על מינון שונה. מאז תכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה" שעלתה לאוויר בשנת 1992 בערוץ 1 (כן, כן, ללא מכבש הרייטינג) אין כמעט מצב שבו מתקיים דיון תרבותי בכלי התקשורת לסוגיהם. אנשים "חותכים" אחרים באופן חופשי, ומקבלים על כך מחמאות (כגון "הראית לו"). איננו מקשיבים זה לזה במדיה, והתכונה הנפסדת הזו גולשת לחיינו האישיים. שמיעתה של דעה השונה מזו שלנו נתפסת לעתים ככניעה לדעות חשוכות (תמיד דעה המנוגדת לשלנו היא "חשוכה" משום מה), ומתן האפשרות להשמיעה היא רכרוכיות השסעים בחברה (והם רבים ומגוונים) מתרחבים, והסוף – מי ישורנו נאחל לכולנו שנה של הקשבה זה לזה, ובכלל – שנה טובה. אלחנן מחר בבוקר ישימו מאות אלפים מילדנו החמודים את פניהם למוסדות החינוך, כולל נכדתי הבכורה מיכל, שעולה לכיתה ב'. אם אנסה להשוות בין כיתה ב' שבה למדתי בשנת 1958 לכיתה ב' של מיכל ששים שנים מאוחר יותר, אגלה הבדלים רבים. אבל בעיני ההבדל הגדול מכולם הוא מה שניתן לכנותו "אבדן הפרטיות". אנחנו קיימנו קשרים פנים-אל-פנים עם בני גילנו (עוד בטרם נטבע המושג "אבדן הילדות" ע"י החוקר הקנדי ניל פוסטמן, כדי לתאר את מצבם של הילדים ילידי שנות ה-60'), ואילו בני דורה של מיכל עסוקים בעיקר בהתכתבויות ברשתות החברתיות, שבהן נחשפים עוד ועוד צדדים אישיים ואינטימיים שלהם. מדוע בעיני זהו "אבדן פרטיות", שהרי הילד (וגם המבוגר לצורך העניין) חושף את ענייניו האישיים מרצונו החופשי? יש לכך שתי סיבות: א- לעתים החושף עושה זאת מתוך צורך רגעי או דחף שקשה לשלוט בו בעקבות אירוע שחווה, ואינו מודע (או מודעת) להשלכות העתידיות של החשיפה האינטימית שביצע; ב- לרשתות החברתיות עצמן אלגוריתמים שממנפים כל חשיפה כזו, ומה שעלה לאוויר על-ידך משמש אותן לצרכים מסחריים ואחרים שמי יוכל לשורם
אלה שסבורים כי חשיפה פומבית של מידע אינטימי היא נחלתו של הדור הזה ולא של דורות קודמים, כדאי שיציצו בטורו של ליאור דיין ב"מעריב" של יום שישי האחרון, שכותרתו היא "הטראומה של חיי". דיין מספר בטור זה על ההשפעות ההרסניות שזרעו הגילויים הפומביים של אביו אסי דיין (המוכר כשחקן קולנוע ובעיקר כבימאי סרטים, דוגמת "גבעת חלפון אינה עונה" ו"החיים על פי אגפא") ואמו השחקנית קרולין לנגפורד בעיתון "ידיעות אחרונות" כאשר היה פעוט בן שלוש. במשך שנים ראיתי באותן כתבות שפורסמו שבוע אחר שבוע, שכותרתן "שנת האפס" התערטלות פומבית מביכה עד זרה של אסי דיין וקרולין לנגפורד. עתה, בטורו של בנם ליאור, מתגלה השפעתה ההרסנית והטראומטית של אותה התערטלות שנים רבות לאחר שאירעה ליאור דיין תולה את האשמה בעורך מוסף "7 ימים" דאז אדם ברוך ז"ל (אביו של מנחה הטלוויזיה עידו רוזנבלום), שפיתה כלכלית את אמו לכתוב על יחסיה המורכבים עם אביו, מה שגרר התנצחות אינטימית מעל דפי העיתון. אלא ששיטוט עיתונאי זריז יגלה מיד כי אסי דיין לא נזקק להתגרויות ממשיות כדי להתערטל (פיזית ונפשית) במדיה, וגם על הדרך לערטל את בני משפחתו. בראיון למגזין "טיים אאוט" ממרס 2006 אמר אסי כך על בנו ליאור דיין: "יש סכיזואידי, יש א-סוציאלי, יש או.סי.די, יש נרקיסיסט, שזה, דרך אגב, ליאור, הבן שלי... אם אתה לא מעניק לו את התחושה שהוא גאון, אתה לא קיים." אסי דיין גם הצטלם בהזדמנויות שונות בעירום, או כאשר שרידי קוק מרוחים ליד נחיריו ?מדוע סיפרתי לכם כל זאת צריך להבין כי אם אדם בגיר בן למעלה מ-40 שוטח בפני כל עם ישראל את חייו הפרטיים ומצטלם באופן חשוף מתוך הבנה ברורה מה תהיינה ההשלכות לצעדיו אלה, כך כל ילד/ה או נער/ה עלול לחשוף את עולמו האינטימי, אבל מבלי להבין או לקחת בחשבון מה יהיו ההשלכות למעשיו. זה מתחיל בסלפי שמצולם באתרים שונים, ועלול להגיע להתכתבויות חושפניות עם פדופילים ברשת. הדרכים לשלוט בכך מורכבות, וכל הורה ימצא את הדרך המתאימה לו ולמשפחתו למנוע חשיפת-יתר לא-מודעת או מודעת של ילדיו ברשתות החברתיות. אבל חשוב קודם כל להכיר בסכנה ובבעיות הנוצרות בעטיה שנת לימודים פורייה ובטוחה לכל ילדי ישראל על חוק הלאום ואידיאולוגיות אצלנונראה כי הנבחרים שהציעו את חוק הלאום והביאו לחקיקתו כחוק-יסוד לא צפו את עוצמתה של ההתנגדות למהלך מצד בני העדה הדרוזית, שקשרו בשנת 1956 את גורלם עם היהודים בארץ. קשה להעריך כיצד תסתיים ההתכתשות הזו בין יהודים לבני המיעוטים אזרחי ישראל, אך הנזק העצום כבר נעשה. עכשיו המחוקקים כבר שולפים מהארון פלסטרים לחבוש את הפציעות המיותרות, בצורת חוקים על גבי חוקים, שאיש לא היה באמת זקוק להם לו חשבו בצלילות על המהלכים והשלכותיהם מראש. הפלסטרים מיועדים לדרוזים, אך באיבחה אחת מוציאים אל מחוץ לגדר את כל שאר בני המיעוטים (בעיקר המוסלמים והנוצרים). להם, לכאורה, אין בכלל "קייס" שעליו
הם יכולים למחות. הם יהפכו רשמית לאזרחים סוג ב' בחסות החוק תבערת חוק הלאום אצלנו מזכירה לי את הריאיון עם הכלכלן האמריקני-יהודי פרופ' לורנס סאמרס, שצפיתי בו לפני כמה ימים ברשת סי.אנ.אנ. למי שהשם לא אומר לו דבר, אציין כי סאמרס היה כלכלן בכיר בבנק העולמי, לאחר מכן היה נשיאה של אוניברסיטת הרווארד הנחשבת, ולבסוף – במשך כשנתיים היה שר האוצר בממשלו הראשון של הנשיא אובמה. בקיצור – בנושאי כלכלה הוא בהחלט לא נחשב דג רקק. הוא נשאל מהי דעתו על המהלך של הנשיא טראמפ להעלאת מיסי היבוא על תוצרת סינית ואירופית, מהלך שגרר "מלחמת סחר" עולמית. סאמרס אמר בהחלטיות שצעדו זה של טראמפ משול אצלו למי שפוצע את עצמו במתכוון (הוא השתמש במונח ("Self-inflicting" ואחר כך ממהר לחבוש את הפצע, ולהתהדר בתחבושות המיותרות-מלכתחילה ששם על פצעיו בכנסת ישראל מתכננים לשים תחבושת על גבי תחבושת בשל החוק הזה, ובניגוד לאמריקנים תומכי טראמפ אפילו לא יכולים להתהדר באותן תחבושות כל זה מוביל אותי להרהר מה מוביל אנשים דעתניים להתנהל בדרך כה בעייתית. בכנסת הרי יושבים 120 אנשים שנבחרו באופן דמוקרטי להנהיג אותנו. פרט לכמה ליצנים (כח"כ אורן חזן ודומיו), לרוב היושבים בכנסת עשייה מרשימה בתחומים מגוונים – צבאיים וביטחוניים, כלכליים, אמנותיים ואפילו עיתונאיים. ובכל זאת, 62 ידיים מתוכם הורמו בעד חוק שמיד הסתבר שהוא זרוע מוקשים למי שמחפש אידיאולוגיה בחקיקה הזו צפויה מלאכה קשה. לדעתי החוק נובע מזרמים סמויים (ובעצם כבר די גלויים) של רצון לרצות תנועות פוליטיות מסוימות ואת אנשי השררה בממשלה (בעיקר את ראשה). קוראים לכך אופורטוניזם. אבל האידיאולוגיות עדיין עמנו, ודי בגדול. מה שמכונה "ימין" פוליטי חולם על ארץ ישראל מהירדן לים, ולעזאזל עם כל מי שחי בה שאינו יהודי. גם ל"שמאל" הפוליטי יש רעיון-עוועים, והוא להפוך את ישראל למדינת כלל-אזרחיה. כלומר – חסל סדר מדינה יהודית כל החלומות הללו לא ניתנים למימוש, לפחות לא באופן מיידי, ולכן נוצר רושם אצל רבים בעולם הפוליטי שלנו שכל מהלך חקיקתי מונע מאינטרסים בלבד ומאופורטוניזם. בהיחבא עדיין ישנן אמונות אידיאולוגיות מוצקות של אנשי "ימין" ו"שמאל" כאמור. השאלה המעניינת היא: האם כוחם של האופורטוניסטים יגבר על זה של האידיאולוגים-הקיצוניים? בשני המקרים ישנה סכנה לחורבן חברתי ואולי גם קיומי. האופורטוניסטים יחריבו במעשיהם הפלגניים את מעט הדבק שעוד נשאר בחברה השסועה שלנו, ואילו האידיאולוגים יקחו אותנו למחוזות אובדניים. מה עושים? נקודה למחשבה עבור כל קורא אכפתי שבת שלום אלחנן פליני, טורנאטורה – ואיטליה של שנת 2018בלה ואני חזרנו אתמול מנסיעה של עשרה ימים לאיטליה, בחברתם של יואלה וגידי שב. בין לאציו, טוסקנה וליגוריה נחשפנו למראות מרהיבים ולמפגשים עם איטלקים בנקודות שונות בטיול
טיילנו בויטרבו (בצפון מחוז לאציו) ופתאום נגלתה לעיני מודעה המבשרת על פסטיבל קולנוע בעיר, לציון 65 שנים לצילומי הסרט "הבטלנים" שביים פדריקו פליני, שחלקים ניכרים ממנו צולמו בשעתו ברחובותיה של ויטרבו. כחובב קולנוע (ובמידה רבה – קולנוע איטלקי) טיילתי כסהרורי בהמשך הסיור בעיר, וחיפשתי את המודעות, שכל אחת מהן הציגה סצנות אחרות מאותו סרט של פליני. ואכן היו לא מעטות כאלה את הסרט המקסים הזה ראיתי לראשונה בפינה קולנועית בהגשתו של עמנואל הלפרין בערוץ 2 הניסיוני (כמדומני היה זה בשנת 1993). הסרט מציג את החיים המשעממים בעיירה נידחת באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה. חבורה של חמישה גברים צעירים מבצעים את מה שרוב האיטלקים של אז חלמו לעשות (לאחר שארצם נכתשה במלחמה) – להתבטל, לבלות במסיבות וליהנות ממגעים לא מחייבים עם בחורות מצודדות מרשימה בעיני במיוחד הייתה סצנת הסיום של הסרט, בה נראה מוראלדו (שאותו גילם השחקן פרנקו אינטרלנגי), עוזב בשעת בוקר מוקדמת את העיירה, בה הוא היה המצפן המוסרי היחידי בתוך חבורת הבטלנים, רודפי השמלות והשערוריות. הוא חש מחנק במציאות הזו, וחיפש לו מטרה משמעותית כלשהי לחייו. כולם ישנו עדיין במיטותיהם כאשר התקרבה הרכבת העומדת לשאת אותו מהעיירה, ורק נער בשם גוידו הבחין בעוזבו. גוידו שאל אותו: "מדוע אתה עוזב מוראלדו? לא טוב לך פה?" מוראלדו הודה בפני הנער שהוא לא יודע כלל לאן פניו. מהשאלה השנייה הוא התעלם. הוא רצה רק לצאת משם. סיום הסרט משאיר את הצופה בתחושה קשה: העיירה הנידחת משאירה בתוכה את הבטלנים וההוללים, ואילו מי שיש בו אחריות ואינטגריטי – עוזב אותה גורלן המר של העיירות הנידחות בא לידי ביטוי בעוד סצנת עזיבה של צעיר מוכשר ברכבת, בסרטו של ג'וזפה טורנאטורה (שבוודאי הושפע מאד מפליני)- "סינמה פרדיסו" . כוכב הסרט הוא ילד מוכשר בשם טוטו, שכל חלומותיו קשורים בסרטים שכל העיירה (בסיציליה) מכורה להם כבילוים היחיד של אנשיה. הוא הופך להיות עוזרו של המקרין העירוני, וכאשר המקרין נפגע בשריפה שפרצה בחדר ההקרנה – טוטו מקרין לכל העיירה את הסרטים מידי יום ביומו. כעבור כמה שנים, לאחר שאהובתו עוזבת את העיירה עם אביה הבנקאי הוא שומע בעצת פטרונו אלפרדו המקרין העיוור, שדוחק בו לעזוב את המקום, בו לא יהיה לו עתיד ממשי. הוא עוזב ברכבת לעיר הגדולה רומא (כאן ברור היעד) והופך לבימאי קולנוע נערץ סצנת העזיבה של טוטו מכמירת-לב, אפילו יותר מזו של "הבטלנים". היא לא מתרחשת עם שחר אלא בצהרי היום, ונוכחים בה אמו ואחותו של טוטו, וכן המקרין ואשתו. אלפרדו המקרין מחבק את טוטו ומבקש ממנו לא לחזור יותר לעיירה. "עשה רק את מה שאתה אוהב, כפי עשית כאשר שימשת מקרין", הוא לוחש באוזנו. ואכן, טוטו חוזר לעיירה רק להלווייתו של אלפרדו, וכל המבוגרים שסנטו בו כילד ונער, היו עתה זקנים שהתבוננו בו ביראת כבוד, כאילו הם מתבוננים באליל נעוריהם. גם הנפוליטני שהרוויח בלוטו, רכש את הקולנוע שנשרף ושיפץ אותו נשאר בעיירה והפך לזקן בלה, הצופה בקולנוע שרכש נהרס בפקודת השלטונות בשל היותו מבנה מסוכן תשאלו אולי – מה לשתי סצנות העזיבה ברכבת ולמצבה של איטליה כיום? כדי לענות על שאלה זו יש להוסיף לקדרה עוד שני קטעים מצולמים ומענה של איטלקיה צעירה שפגשנו. הקטע הראשון הוא סרט תיעודי ששודר לפני כמה שנים בערוץ 1. נושא הסרט היה "מה רוצים הצעירים האיטלקיים בחייהם"? מהצפייה בסרט עולה כי מרבית הצעירים כיום מתעניינים בפרסום בטלוויזיה, וזו שאיפתם המרכזית. עבודה? נסבלת, רק אם באמצעותה אפשר יהיה לממן הידחקות להפקות המסך הקטן. המצב של העדר מניע ממשי לעבוד דחף רבים לחזור לבית הוריהם, מה שהוביל את ממשלת איטליה לחוקק חוק שלפיו הבן החוזר לבית הוריו משלם מס ארנונה מוגדל לרשות המקומית סרט שני מציג שני עיתונאים איטלקים המטיילים בארצם מצפונה לדרומה, תוך כדי שיחות כנות ביניהם על טיבה של איטליה ועל קסמה. הסרט קרוי "אהוב או עזוב אותה בפיאט 500". לוקה רגאצי וגוסטב הופר מגיעים למסקנה שזו ארץ יפה ומלאה אתרים בעלי משמעות, אבל משהו במרקם החברתי שבה רקוב מהיסוד וכך גם ביחסיו של האזרח לשלטון. כל אחד מהם מפנטז על הגירה למדינה מתוקנת יותר, למשל – לברלין בגרמניה בשיחה שהייתה לי עם פקידת הקבלה במלון שבו לנו בויטרבו, שאלתי אותה מה היא ואיטלקים שהיא מכירה חושבים על השלטון הנוכחי בארץ המגף. היא ענתה שהיא וכל מי שמוכר לה סולד מהשלטון מזה זמן רב. קודם היה זה סילביו ברלוסקוני המושחת (כך אמרה), ועכשיו השלטון מורכב מקומבינה של שתי מפלגות קיקיוניות (היא השתמשה במילה "פרועות") – מפלגת חמשת הכוכבים והליגה הצפונית, שהופכות את איטליה לארץ פחות דמוקרטית ממה שהייתה אפילו בימיו של ברלוסקוני כשליט. "אנחנו ארץ קטנה" (כך היא חשה לגבי איטליה) ואפילו יפה מאד, אבל יש לנו בעיות של ארץ גדולה אחרי השיחה עמה תהיתי – מה בעצם חסר לאיטליה כמדינה: היא יפה חיצונית, מלאה אוצרות תרבות ושכיות חמדה, בעלת אוסף עשיר של בעלי מלאכה (למשל: יצרניות הרכב, האופנה, הביגוד וההנעלה ועוד) ואנשי תרבות ואמנות (כפליני וטורנאטורה) – ובכל זאת חייבת לאזרחיה ולגורמי חוץ למעלה מטריליון וחצי יורו (!). גם העובדה שכל שני וחמישי מוחלפים בה ראשי הממשלה לא מוסיפה לאזרחיה אמון בשלטון. הבעיה היא כנראה בשני גורמים לא-סימפטיים: בטלנות בסיסית ושיטה פוליטית שהעם מאס בה הבטלנות מובלטת בסרט "הבטלנים" כאמור, אבל מחלחלת הרבה מעבר לכך. הרבה עסקים לא נפתחים לפני השעה 9 בבוקר, ונסגרים בשעה 1 בצהריים לסייסטה (ממש כמו בספרד) עד לשעה 4. השלטון באיטליה לכאורה כה מושחת שלפי רבים אנשי מאפיה מוסווים מניעים את החלטותיהם של הפוליטיקאים כרצונם. איך אמר בזמנו יורם ארבל על כדורגל (שדווקא פורח באיטליה, למרות אי ההעפלה למונדיאל), בדרך שמתאימה ב- 2018 לאיטליה כמדינה: "ככה לא בונים חומה". וכל מילה נוספת מיותרת |
שלום לגולשיםבבלוג זה אתייחס לתחומים הקרובים ללבי, ואקווה שגם הקרובים לליבכם. אלחנן ארכיון
December 2018
נושאים |