ארנולד טוינבי היה פרופסור בריטי להיסטוריה באוניברסיטת "לונדון סקול אוף אקונומיקס" הנחשבת. על הדרך הוא גם שנא יהודים ובמיוחד את מדינת ישראל מיום הקמתה, שאותה ראה כסכנה תמידית לעולם (ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור העכשוי לא המציא את השנאה הזו...). השפעתו בשנות השלושים הייתה כה רבה, שהיטלר הזמין אותו לראיון עמו בשנת 1936. טוינבי השתכנע תוך כדי הריאיון שהיטלר כן ברצונו להצעיד את העם הגרמני המובס (ממלחמת העולם הראשונה) קדימה בעזרת בריטניה, ובמזכר פנימי לראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין ביטא את גישתו זו. יתכן שמזכר זה הנביט את מדיניותו הפייסנית של צ'מברליין כלפי היטלר שנתיים לאחר מכן, שהאיצה את ההתדרדרות למלחמת העולם השנייה הנוראה
מדוע עלה אותו טוינבי בזכרוני? בנאום שלו באוניברסיטת מק-גיל שבמונטריאול, קנדה, טען טוינבי במאמר כי מעשיה של ישראל דומים מבחינה מוסרית למעשיה של גרמניה הנאצית ובכלל – אין קשר ממשי בין העם העתיק של העברים לעם היהודי של היום, ולכן אין לעם של היום זכות להתיישב בארצו של העם העתיק ההוא. בעקבות המאמר הזמין אותו שגריר ישראל בקנדה באותה עת, ד"ר יעקב הרצוג (אחיו של הנשיא חיים הרצוג ודודו של בוז'י הרצוג) לעימות פומבי באותה אוניברסיטה. הפרופסור הבריטי המהולל בן ה- 71 נענה להזמנתו של השגריר בן ה-39 והוויכוח נערך ב- 31 בינואר 1961
כנראה שהרצוג הכין את עצמו קצת יותר ביסודיות מטוינבי לוויכוח, שכן הוא שטח בפני הנוכחים (והתקשורת שהייתה נוכחת מאד באולם) טיעונים שלטוינבי היה קשה להתמודד עמם. פרט לכך, הוא הקשיב היטב לעמדותיו של טוינבי תוך כדי העימות, וענה עליהן אחת לאחת בזמן שהוקצב לו. ליושבים באולם, ובמיוחד לתקשורת שדיווחה על האירוע היה ברור שהרצוג והעמדות שביטא היו על העליונה. במשך שנים לאחר העימות המשיכו נציגי ישראל בעולם לצטט משפטים מתוך הוויכוח בהזדמנויות שונות שנקרו בדרכם
ויכוחים תרבותיים דוגמת הוויכוח בין הרצוג לטוינבי ממשיכים להתקיים, אך השפעתם על הציבור אפסית. במציאות התקשורתית ואף הבין-אישית של היום אין מקום להקשיב לטיעוניו של האחר ולהתמודד עמם. מראיינים ברדיו ובטלוויזיה מרבים "לחתוך" מרואיינים, ולא מאפשרים לקיים הצגה מסודרת של דעות. גם רבים מהמרואיינים, וחלק ניכר מהפוליטיקאים שביניהם, באים עם מסר שהכינו מראש, שאינו קשור כלל לשאלותיהם של המראיינים.
תגידו (ובצדק) – הרי זו דרכו של עולם. תמיד היו פוליטיקאים שדחפו נושאים שמתאימים להם במקום לענות על שאלות מציקות (והצטיין בכך אריק שרון ז"ל), אלא שעתה אנחנו מדברים על מינון שונה. מאז תכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה" שעלתה לאוויר בשנת 1992 בערוץ 1 (כן, כן, ללא מכבש הרייטינג) אין כמעט מצב שבו מתקיים דיון תרבותי בכלי התקשורת לסוגיהם. אנשים "חותכים" אחרים באופן חופשי, ומקבלים על כך מחמאות (כגון "הראית לו"). איננו מקשיבים זה לזה במדיה, והתכונה הנפסדת הזו גולשת לחיינו האישיים. שמיעתה של דעה השונה מזו שלנו נתפסת לעתים ככניעה לדעות חשוכות (תמיד דעה המנוגדת לשלנו היא "חשוכה" משום מה), ומתן האפשרות להשמיעה היא רכרוכיות
השסעים בחברה (והם רבים ומגוונים) מתרחבים, והסוף – מי ישורנו
נאחל לכולנו שנה של הקשבה זה לזה, ובכלל – שנה טובה.
אלחנן