פליני, טורנאטורה – ואיטליה של שנת 2018
בלה ואני חזרנו אתמול מנסיעה של עשרה ימים לאיטליה, בחברתם של יואלה וגידי שב. בין לאציו, טוסקנה וליגוריה נחשפנו למראות מרהיבים ולמפגשים עם איטלקים בנקודות שונות בטיול
טיילנו בויטרבו (בצפון מחוז לאציו) ופתאום נגלתה לעיני מודעה המבשרת על פסטיבל קולנוע בעיר, לציון 65 שנים לצילומי הסרט "הבטלנים" שביים פדריקו פליני, שחלקים ניכרים ממנו צולמו בשעתו ברחובותיה של ויטרבו. כחובב קולנוע (ובמידה רבה – קולנוע איטלקי) טיילתי כסהרורי בהמשך הסיור בעיר, וחיפשתי את המודעות, שכל אחת מהן הציגה סצנות אחרות מאותו סרט של פליני. ואכן היו לא מעטות כאלה
את הסרט המקסים הזה ראיתי לראשונה בפינה קולנועית בהגשתו של עמנואל הלפרין בערוץ 2 הניסיוני (כמדומני היה זה בשנת 1993). הסרט מציג את החיים המשעממים בעיירה נידחת באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה. חבורה של חמישה גברים צעירים מבצעים את מה שרוב האיטלקים של אז חלמו לעשות (לאחר שארצם נכתשה במלחמה) – להתבטל, לבלות במסיבות וליהנות ממגעים לא מחייבים עם בחורות מצודדות
מרשימה בעיני במיוחד הייתה סצנת הסיום של הסרט, בה נראה מוראלדו (שאותו גילם השחקן פרנקו אינטרלנגי), עוזב בשעת בוקר מוקדמת את העיירה, בה הוא היה המצפן המוסרי היחידי בתוך חבורת הבטלנים, רודפי השמלות והשערוריות. הוא חש מחנק במציאות הזו, וחיפש לו מטרה משמעותית כלשהי לחייו. כולם ישנו עדיין במיטותיהם כאשר התקרבה הרכבת העומדת לשאת אותו מהעיירה, ורק נער בשם גוידו הבחין בעוזבו. גוידו שאל אותו: "מדוע אתה עוזב מוראלדו? לא טוב לך פה?" מוראלדו הודה בפני הנער שהוא לא יודע כלל לאן פניו. מהשאלה השנייה הוא התעלם. הוא רצה רק לצאת משם. סיום הסרט משאיר את הצופה בתחושה קשה: העיירה הנידחת משאירה בתוכה את הבטלנים וההוללים, ואילו מי שיש בו אחריות ואינטגריטי – עוזב אותה
גורלן המר של העיירות הנידחות בא לידי ביטוי בעוד סצנת עזיבה של צעיר מוכשר ברכבת, בסרטו של ג'וזפה טורנאטורה (שבוודאי הושפע מאד מפליני)- "סינמה פרדיסו" . כוכב הסרט הוא ילד מוכשר בשם טוטו, שכל חלומותיו קשורים בסרטים שכל העיירה (בסיציליה) מכורה להם כבילוים היחיד של אנשיה. הוא הופך להיות עוזרו של המקרין העירוני, וכאשר המקרין נפגע בשריפה שפרצה בחדר ההקרנה – טוטו מקרין לכל העיירה את הסרטים מידי יום ביומו. כעבור כמה שנים, לאחר שאהובתו עוזבת את העיירה עם אביה הבנקאי הוא שומע בעצת פטרונו אלפרדו המקרין העיוור, שדוחק בו לעזוב את המקום, בו לא יהיה לו עתיד ממשי. הוא עוזב ברכבת לעיר הגדולה רומא (כאן ברור היעד) והופך לבימאי קולנוע נערץ
סצנת העזיבה של טוטו מכמירת-לב, אפילו יותר מזו של "הבטלנים". היא לא מתרחשת עם שחר אלא בצהרי היום, ונוכחים בה אמו ואחותו של טוטו, וכן המקרין ואשתו. אלפרדו המקרין מחבק את טוטו ומבקש ממנו לא לחזור יותר לעיירה. "עשה רק את מה שאתה אוהב, כפי עשית כאשר שימשת מקרין", הוא לוחש באוזנו. ואכן, טוטו חוזר לעיירה רק להלווייתו של אלפרדו, וכל המבוגרים שסנטו בו כילד ונער, היו עתה זקנים שהתבוננו בו ביראת כבוד, כאילו הם מתבוננים באליל נעוריהם. גם הנפוליטני שהרוויח בלוטו, רכש את הקולנוע שנשרף ושיפץ אותו נשאר בעיירה והפך לזקן בלה, הצופה בקולנוע שרכש נהרס בפקודת השלטונות בשל היותו מבנה מסוכן
תשאלו אולי – מה לשתי סצנות העזיבה ברכבת ולמצבה של איטליה כיום? כדי לענות על שאלה זו יש להוסיף לקדרה עוד שני קטעים מצולמים ומענה של איטלקיה צעירה שפגשנו. הקטע הראשון הוא סרט תיעודי ששודר לפני כמה שנים בערוץ 1. נושא הסרט היה "מה רוצים הצעירים האיטלקיים בחייהם"? מהצפייה בסרט עולה כי מרבית הצעירים כיום מתעניינים בפרסום בטלוויזיה, וזו שאיפתם המרכזית. עבודה? נסבלת, רק אם באמצעותה אפשר יהיה לממן הידחקות להפקות המסך הקטן. המצב של העדר מניע ממשי לעבוד דחף רבים לחזור לבית הוריהם, מה שהוביל את ממשלת איטליה לחוקק חוק שלפיו הבן החוזר לבית הוריו משלם מס ארנונה מוגדל לרשות המקומית
סרט שני מציג שני עיתונאים איטלקים המטיילים בארצם מצפונה לדרומה, תוך כדי שיחות כנות ביניהם על טיבה של איטליה ועל קסמה. הסרט קרוי "אהוב או עזוב אותה בפיאט 500". לוקה רגאצי וגוסטב הופר מגיעים למסקנה שזו ארץ יפה ומלאה אתרים בעלי משמעות, אבל משהו במרקם החברתי שבה רקוב מהיסוד וכך גם ביחסיו של האזרח לשלטון. כל אחד מהם מפנטז על הגירה למדינה מתוקנת יותר, למשל – לברלין בגרמניה
בשיחה שהייתה לי עם פקידת הקבלה במלון שבו לנו בויטרבו, שאלתי אותה מה היא ואיטלקים שהיא מכירה חושבים על השלטון הנוכחי בארץ המגף. היא ענתה שהיא וכל מי שמוכר לה סולד מהשלטון מזה זמן רב. קודם היה זה סילביו ברלוסקוני המושחת (כך אמרה), ועכשיו השלטון מורכב מקומבינה של שתי מפלגות קיקיוניות (היא השתמשה במילה "פרועות") – מפלגת חמשת הכוכבים והליגה הצפונית, שהופכות את איטליה לארץ פחות דמוקרטית ממה שהייתה אפילו בימיו של ברלוסקוני כשליט. "אנחנו ארץ קטנה" (כך היא חשה לגבי איטליה) ואפילו יפה מאד, אבל יש לנו בעיות של ארץ גדולה
אחרי השיחה עמה תהיתי – מה בעצם חסר לאיטליה כמדינה: היא יפה חיצונית, מלאה אוצרות תרבות ושכיות חמדה, בעלת אוסף עשיר של בעלי מלאכה (למשל: יצרניות הרכב, האופנה, הביגוד וההנעלה ועוד) ואנשי תרבות ואמנות (כפליני וטורנאטורה) – ובכל זאת חייבת לאזרחיה ולגורמי חוץ למעלה מטריליון וחצי יורו (!). גם העובדה שכל שני וחמישי מוחלפים בה ראשי הממשלה לא מוסיפה לאזרחיה אמון בשלטון. הבעיה היא כנראה בשני גורמים לא-סימפטיים: בטלנות בסיסית ושיטה פוליטית שהעם מאס בה
הבטלנות מובלטת בסרט "הבטלנים" כאמור, אבל מחלחלת הרבה מעבר לכך. הרבה עסקים לא נפתחים לפני השעה 9 בבוקר, ונסגרים בשעה 1 בצהריים לסייסטה (ממש כמו בספרד) עד לשעה 4. השלטון באיטליה לכאורה כה מושחת שלפי רבים אנשי מאפיה מוסווים מניעים את החלטותיהם של הפוליטיקאים כרצונם. איך אמר בזמנו יורם ארבל על כדורגל (שדווקא פורח באיטליה, למרות אי ההעפלה למונדיאל), בדרך שמתאימה ב- 2018 לאיטליה כמדינה: "ככה לא בונים חומה". וכל מילה נוספת מיותרת
טיילנו בויטרבו (בצפון מחוז לאציו) ופתאום נגלתה לעיני מודעה המבשרת על פסטיבל קולנוע בעיר, לציון 65 שנים לצילומי הסרט "הבטלנים" שביים פדריקו פליני, שחלקים ניכרים ממנו צולמו בשעתו ברחובותיה של ויטרבו. כחובב קולנוע (ובמידה רבה – קולנוע איטלקי) טיילתי כסהרורי בהמשך הסיור בעיר, וחיפשתי את המודעות, שכל אחת מהן הציגה סצנות אחרות מאותו סרט של פליני. ואכן היו לא מעטות כאלה
את הסרט המקסים הזה ראיתי לראשונה בפינה קולנועית בהגשתו של עמנואל הלפרין בערוץ 2 הניסיוני (כמדומני היה זה בשנת 1993). הסרט מציג את החיים המשעממים בעיירה נידחת באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה. חבורה של חמישה גברים צעירים מבצעים את מה שרוב האיטלקים של אז חלמו לעשות (לאחר שארצם נכתשה במלחמה) – להתבטל, לבלות במסיבות וליהנות ממגעים לא מחייבים עם בחורות מצודדות
מרשימה בעיני במיוחד הייתה סצנת הסיום של הסרט, בה נראה מוראלדו (שאותו גילם השחקן פרנקו אינטרלנגי), עוזב בשעת בוקר מוקדמת את העיירה, בה הוא היה המצפן המוסרי היחידי בתוך חבורת הבטלנים, רודפי השמלות והשערוריות. הוא חש מחנק במציאות הזו, וחיפש לו מטרה משמעותית כלשהי לחייו. כולם ישנו עדיין במיטותיהם כאשר התקרבה הרכבת העומדת לשאת אותו מהעיירה, ורק נער בשם גוידו הבחין בעוזבו. גוידו שאל אותו: "מדוע אתה עוזב מוראלדו? לא טוב לך פה?" מוראלדו הודה בפני הנער שהוא לא יודע כלל לאן פניו. מהשאלה השנייה הוא התעלם. הוא רצה רק לצאת משם. סיום הסרט משאיר את הצופה בתחושה קשה: העיירה הנידחת משאירה בתוכה את הבטלנים וההוללים, ואילו מי שיש בו אחריות ואינטגריטי – עוזב אותה
גורלן המר של העיירות הנידחות בא לידי ביטוי בעוד סצנת עזיבה של צעיר מוכשר ברכבת, בסרטו של ג'וזפה טורנאטורה (שבוודאי הושפע מאד מפליני)- "סינמה פרדיסו" . כוכב הסרט הוא ילד מוכשר בשם טוטו, שכל חלומותיו קשורים בסרטים שכל העיירה (בסיציליה) מכורה להם כבילוים היחיד של אנשיה. הוא הופך להיות עוזרו של המקרין העירוני, וכאשר המקרין נפגע בשריפה שפרצה בחדר ההקרנה – טוטו מקרין לכל העיירה את הסרטים מידי יום ביומו. כעבור כמה שנים, לאחר שאהובתו עוזבת את העיירה עם אביה הבנקאי הוא שומע בעצת פטרונו אלפרדו המקרין העיוור, שדוחק בו לעזוב את המקום, בו לא יהיה לו עתיד ממשי. הוא עוזב ברכבת לעיר הגדולה רומא (כאן ברור היעד) והופך לבימאי קולנוע נערץ
סצנת העזיבה של טוטו מכמירת-לב, אפילו יותר מזו של "הבטלנים". היא לא מתרחשת עם שחר אלא בצהרי היום, ונוכחים בה אמו ואחותו של טוטו, וכן המקרין ואשתו. אלפרדו המקרין מחבק את טוטו ומבקש ממנו לא לחזור יותר לעיירה. "עשה רק את מה שאתה אוהב, כפי עשית כאשר שימשת מקרין", הוא לוחש באוזנו. ואכן, טוטו חוזר לעיירה רק להלווייתו של אלפרדו, וכל המבוגרים שסנטו בו כילד ונער, היו עתה זקנים שהתבוננו בו ביראת כבוד, כאילו הם מתבוננים באליל נעוריהם. גם הנפוליטני שהרוויח בלוטו, רכש את הקולנוע שנשרף ושיפץ אותו נשאר בעיירה והפך לזקן בלה, הצופה בקולנוע שרכש נהרס בפקודת השלטונות בשל היותו מבנה מסוכן
תשאלו אולי – מה לשתי סצנות העזיבה ברכבת ולמצבה של איטליה כיום? כדי לענות על שאלה זו יש להוסיף לקדרה עוד שני קטעים מצולמים ומענה של איטלקיה צעירה שפגשנו. הקטע הראשון הוא סרט תיעודי ששודר לפני כמה שנים בערוץ 1. נושא הסרט היה "מה רוצים הצעירים האיטלקיים בחייהם"? מהצפייה בסרט עולה כי מרבית הצעירים כיום מתעניינים בפרסום בטלוויזיה, וזו שאיפתם המרכזית. עבודה? נסבלת, רק אם באמצעותה אפשר יהיה לממן הידחקות להפקות המסך הקטן. המצב של העדר מניע ממשי לעבוד דחף רבים לחזור לבית הוריהם, מה שהוביל את ממשלת איטליה לחוקק חוק שלפיו הבן החוזר לבית הוריו משלם מס ארנונה מוגדל לרשות המקומית
סרט שני מציג שני עיתונאים איטלקים המטיילים בארצם מצפונה לדרומה, תוך כדי שיחות כנות ביניהם על טיבה של איטליה ועל קסמה. הסרט קרוי "אהוב או עזוב אותה בפיאט 500". לוקה רגאצי וגוסטב הופר מגיעים למסקנה שזו ארץ יפה ומלאה אתרים בעלי משמעות, אבל משהו במרקם החברתי שבה רקוב מהיסוד וכך גם ביחסיו של האזרח לשלטון. כל אחד מהם מפנטז על הגירה למדינה מתוקנת יותר, למשל – לברלין בגרמניה
בשיחה שהייתה לי עם פקידת הקבלה במלון שבו לנו בויטרבו, שאלתי אותה מה היא ואיטלקים שהיא מכירה חושבים על השלטון הנוכחי בארץ המגף. היא ענתה שהיא וכל מי שמוכר לה סולד מהשלטון מזה זמן רב. קודם היה זה סילביו ברלוסקוני המושחת (כך אמרה), ועכשיו השלטון מורכב מקומבינה של שתי מפלגות קיקיוניות (היא השתמשה במילה "פרועות") – מפלגת חמשת הכוכבים והליגה הצפונית, שהופכות את איטליה לארץ פחות דמוקרטית ממה שהייתה אפילו בימיו של ברלוסקוני כשליט. "אנחנו ארץ קטנה" (כך היא חשה לגבי איטליה) ואפילו יפה מאד, אבל יש לנו בעיות של ארץ גדולה
אחרי השיחה עמה תהיתי – מה בעצם חסר לאיטליה כמדינה: היא יפה חיצונית, מלאה אוצרות תרבות ושכיות חמדה, בעלת אוסף עשיר של בעלי מלאכה (למשל: יצרניות הרכב, האופנה, הביגוד וההנעלה ועוד) ואנשי תרבות ואמנות (כפליני וטורנאטורה) – ובכל זאת חייבת לאזרחיה ולגורמי חוץ למעלה מטריליון וחצי יורו (!). גם העובדה שכל שני וחמישי מוחלפים בה ראשי הממשלה לא מוסיפה לאזרחיה אמון בשלטון. הבעיה היא כנראה בשני גורמים לא-סימפטיים: בטלנות בסיסית ושיטה פוליטית שהעם מאס בה
הבטלנות מובלטת בסרט "הבטלנים" כאמור, אבל מחלחלת הרבה מעבר לכך. הרבה עסקים לא נפתחים לפני השעה 9 בבוקר, ונסגרים בשעה 1 בצהריים לסייסטה (ממש כמו בספרד) עד לשעה 4. השלטון באיטליה לכאורה כה מושחת שלפי רבים אנשי מאפיה מוסווים מניעים את החלטותיהם של הפוליטיקאים כרצונם. איך אמר בזמנו יורם ארבל על כדורגל (שדווקא פורח באיטליה, למרות אי ההעפלה למונדיאל), בדרך שמתאימה ב- 2018 לאיטליה כמדינה: "ככה לא בונים חומה". וכל מילה נוספת מיותרת