הרהורים על מצבנו הקיומי
אני אוהב את מדינת ישראל. ממש. אוהב את היצירתיות ואפילו את הנועזות (שלעתים מלווה במעט "חוצפה צברית"). אני חי את ההוויה הישראלית שנים רבות. התוודעתי לתחושת "מדינה במצור" שמלווה אותנו עוד בימי שירותי בגדוד 50 (אז חלק מחטיבת הצנחנים) כאיש סגל במלחמת ההתשה ואח"כ במלחמת יום הכיפורים
אלא שבשנים האחרונות משהו מתחיל להתערער בעיני. למי שמרים גבה לנוכח המשפט הזה ומיד רואה בי תועמלן שמאלני אדגיש – אינני נמנה עם אוהדיו של הקו האידיאולוגי הזה
מי שיקרא את המאמר שכתבתי במאי 2005 לגבי השחיתות השלטונית (בלשונית "תחומים נוספים") יכיר בכך שביקורתי איננה חדשה, ולא קשורה בהכרח לממשלה זו או אחרת. באותם ימים שלט בכיפה עדיין אריאל שרון, והיא פורסמה כ-3 חודשים לפני ביצוע ההתנתקות
ובכן, על מה ולמה המצב נראה בעיני מעורער? אני מזהה לאורך השנים תהליך הולך ומתעצם של מלחמת שבטים בין היהודים בארץ ובעולם ומלחמת היהודי כנגד הגוי בארץ. השלטון, כמעט כל שלטון מאז קום המדינה, עושה ממלחמת השבטים הזו הון פוליטי
פתח בכך המאור הגדול של תקומת עמנו בארצו, דוד בן-גוריון, שתבע את המונח "בלי חרות ומק"י", כאבן-בוחן למה שתקין פוליטית ("לנו") לבין מה שאינו כזה ("צרינו"). המשיכה בכך גולדה מאיר שכינתה את הצעירים המזרחיים שפגשו אותה (בשם תנועת "הפנתרים השחורים") – "לא נחמדים", ביטוי להיותם שונים ממה שבעיניה צריכים להיות אזרחים הגונים. וכך הלכו ופיצלו את השבטים בעם מרבית ראשי הממשלה מאז, למעט אחד: יצחק רבין. בשיטוטי במגזר הבדואי נתקלתי בבית ספר יסודי הנקרא על שם יצחק רבין, ועובדה זו מסמלת את יכולתו של רבין לגשר בין אוכלוסיות בארץ. יש להזכיר עם זאת כי רבין לא היה חביבם של המתנחלים (או "המתיישבים" בלשונם), וכינה אותם בכינויים בלתי מחמיאים
עם זאת, מה שמתחולל בעשור האחרון הוא תהליך של הקצנה מסוכנת, עד כדי מדיניות-בפועל של "הפרד ומשול". קריאתו של נתניהו למצביעיו ביום הבחירות ב- 2015 ("הערבים נוהרים בכמויות בסיוע הסעות של השמאל") היא דוגמה קיצונית למגמה זו של הפרד-ומשול. אין מורכבות כלשהי באבחנות אלה, אלא ראייה של שחור-לבן, כדרכם של ממשלים בלתי-מפותחים
תופעה נוספת שמדירה שינה מעיני (וצריכה להדיר שינה מעיניהם של רבים) היא העדר מוחלט של כיוון מדיני. לא לחינם ראש ממשלתנו מסרב להתראיין לתקשורת, למעט הופעות שבהן הוא מדבר לעם ולא מאפשר שאלות לעיתונאים. אפילו המנהיג הבלתי-צפוי בעולם הדמוקרטי, דונלד טראמפ, מתראיין בהזדמנויות שונות, ובעיקר – שוטח את משנתו ותכניותיו
אלא שנתניהו שומר את חזונו (אם יש כזה) קרוב לחזהו, ולא מוכן לשתף בו איש. לפיכך לא ברור האם הוא תומך בסיפוח שטחי יהודה ושומרון לישראל (כחזונו של נפתלי בנט), או מאמין בהיפרדות מהפלשתינאים, כפי שהכריז באופן מאולץ ב"נאום בר-אילן" ב-2009
התנהלות של "הליכה בחושך" זו משרתת עבורו מטרה אחת – הישרדותו בשלטון. לצורך מטרה זו הוא מגמד או מסיר-מדרכו כל מועמד ממחנהו שעלול להוות תחליף לשלטונו (כגון גדעון סער). מי שנשאר בסביבה הם מלכחי-פינכה, שיעשו כל מה שהבוס יבקש, גם אם מעשיהם נוגדים באופן נחרץ את טובתם של רבים או מנוגדים להליכים דמוקרטיים. המתקפות על בית המשפט שמנהלים שרים וחברי כנסת מהקואליציה (בגיבויה של שרת המשפטים מ"הבית היהודי") ועל שאר שומרי-הסף (כגון היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה והתקשורת) הופכים את השלטון במדינה יותר ויותר דומה לשלטונו של הסולטן התורכי ארדואן, ופחות ופחות למה שמצופה מממשל דמוקרטי
שיטת הממשל אצלנו לא מתוחכמת, ובעיקר – בוסרית. איך יתכן שבכל הדמוקרטיות (ואפילו ברוסיה ה"צארית") קיים חוק (או סעיף בחוקה) המגביל את כהונתו של ראש המערכת הפוליטית, ואילו אצלנו (שוב, בהשראתו של בן גוריון) – אין לו זכר? היכולת לשלוט ללא תאריך תפוגה מייצר תופעות פסולות שונות-ומשונות, ולא אפרט
העם הוא הריבון, כך בדמוקרטיות. אבל המנהיגים מציבים את התמרורים, ולפיהם הולכים כולם. ואם התמרורים הוצבו מלכתחילה באופן מוטה? הרי לא חסרות מדינות, גם מפותחות (כסינגפור), שבהן השלטון אינו מאפשר את החלפתו, למרות בחירות דמוקרטיות-לכאורה, שבהן בא לידי ביטוי "רצון העם". גם בתורכיה בחר העם לתת בידי ארדואן סמכויות של דיקטטור. האם ניתן לכנות בחירה כזו ביטוי אמיתי ל"רצון העם"? מסופקני
קודם דיברתי על "תחושת המצור" שהייתי ער לה בימי שירותי בצבא. התחושה הזו מועצמת על ידי שליטינו, כדי ליצור חרדה קיומית אצלנו. הפחד מאויבים חיצוניים מחלחלת אצל כולנו, ומאפשרת לשליטים להתעמר בדמוקרטיה כמעט-כאוות נפשם. לא שאויבינו הם שיות תמימות, אפילו להיפך. אלא שהתרופה למצב אינה בכיבוין של השריפות שפורצות (תרתי משמע), אלא ביוזמות שימנעו מהן מלפרוץ. אינני שוגה באשליות השלום הממשמש ובא, אלא ביוזמות יצירתיות, תוך שימוש במוח היהודי שכה מסייע לכולנו בארץ ובעולם בתחומי ההייטק, המדע והרפואה.
או-אז רבים יותר יוכלו לחוש שהם אוהבים את מדינתם, בלי "אבל". אמן
אלחנן
אני אוהב את מדינת ישראל. ממש. אוהב את היצירתיות ואפילו את הנועזות (שלעתים מלווה במעט "חוצפה צברית"). אני חי את ההוויה הישראלית שנים רבות. התוודעתי לתחושת "מדינה במצור" שמלווה אותנו עוד בימי שירותי בגדוד 50 (אז חלק מחטיבת הצנחנים) כאיש סגל במלחמת ההתשה ואח"כ במלחמת יום הכיפורים
אלא שבשנים האחרונות משהו מתחיל להתערער בעיני. למי שמרים גבה לנוכח המשפט הזה ומיד רואה בי תועמלן שמאלני אדגיש – אינני נמנה עם אוהדיו של הקו האידיאולוגי הזה
מי שיקרא את המאמר שכתבתי במאי 2005 לגבי השחיתות השלטונית (בלשונית "תחומים נוספים") יכיר בכך שביקורתי איננה חדשה, ולא קשורה בהכרח לממשלה זו או אחרת. באותם ימים שלט בכיפה עדיין אריאל שרון, והיא פורסמה כ-3 חודשים לפני ביצוע ההתנתקות
ובכן, על מה ולמה המצב נראה בעיני מעורער? אני מזהה לאורך השנים תהליך הולך ומתעצם של מלחמת שבטים בין היהודים בארץ ובעולם ומלחמת היהודי כנגד הגוי בארץ. השלטון, כמעט כל שלטון מאז קום המדינה, עושה ממלחמת השבטים הזו הון פוליטי
פתח בכך המאור הגדול של תקומת עמנו בארצו, דוד בן-גוריון, שתבע את המונח "בלי חרות ומק"י", כאבן-בוחן למה שתקין פוליטית ("לנו") לבין מה שאינו כזה ("צרינו"). המשיכה בכך גולדה מאיר שכינתה את הצעירים המזרחיים שפגשו אותה (בשם תנועת "הפנתרים השחורים") – "לא נחמדים", ביטוי להיותם שונים ממה שבעיניה צריכים להיות אזרחים הגונים. וכך הלכו ופיצלו את השבטים בעם מרבית ראשי הממשלה מאז, למעט אחד: יצחק רבין. בשיטוטי במגזר הבדואי נתקלתי בבית ספר יסודי הנקרא על שם יצחק רבין, ועובדה זו מסמלת את יכולתו של רבין לגשר בין אוכלוסיות בארץ. יש להזכיר עם זאת כי רבין לא היה חביבם של המתנחלים (או "המתיישבים" בלשונם), וכינה אותם בכינויים בלתי מחמיאים
עם זאת, מה שמתחולל בעשור האחרון הוא תהליך של הקצנה מסוכנת, עד כדי מדיניות-בפועל של "הפרד ומשול". קריאתו של נתניהו למצביעיו ביום הבחירות ב- 2015 ("הערבים נוהרים בכמויות בסיוע הסעות של השמאל") היא דוגמה קיצונית למגמה זו של הפרד-ומשול. אין מורכבות כלשהי באבחנות אלה, אלא ראייה של שחור-לבן, כדרכם של ממשלים בלתי-מפותחים
תופעה נוספת שמדירה שינה מעיני (וצריכה להדיר שינה מעיניהם של רבים) היא העדר מוחלט של כיוון מדיני. לא לחינם ראש ממשלתנו מסרב להתראיין לתקשורת, למעט הופעות שבהן הוא מדבר לעם ולא מאפשר שאלות לעיתונאים. אפילו המנהיג הבלתי-צפוי בעולם הדמוקרטי, דונלד טראמפ, מתראיין בהזדמנויות שונות, ובעיקר – שוטח את משנתו ותכניותיו
אלא שנתניהו שומר את חזונו (אם יש כזה) קרוב לחזהו, ולא מוכן לשתף בו איש. לפיכך לא ברור האם הוא תומך בסיפוח שטחי יהודה ושומרון לישראל (כחזונו של נפתלי בנט), או מאמין בהיפרדות מהפלשתינאים, כפי שהכריז באופן מאולץ ב"נאום בר-אילן" ב-2009
התנהלות של "הליכה בחושך" זו משרתת עבורו מטרה אחת – הישרדותו בשלטון. לצורך מטרה זו הוא מגמד או מסיר-מדרכו כל מועמד ממחנהו שעלול להוות תחליף לשלטונו (כגון גדעון סער). מי שנשאר בסביבה הם מלכחי-פינכה, שיעשו כל מה שהבוס יבקש, גם אם מעשיהם נוגדים באופן נחרץ את טובתם של רבים או מנוגדים להליכים דמוקרטיים. המתקפות על בית המשפט שמנהלים שרים וחברי כנסת מהקואליציה (בגיבויה של שרת המשפטים מ"הבית היהודי") ועל שאר שומרי-הסף (כגון היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה והתקשורת) הופכים את השלטון במדינה יותר ויותר דומה לשלטונו של הסולטן התורכי ארדואן, ופחות ופחות למה שמצופה מממשל דמוקרטי
שיטת הממשל אצלנו לא מתוחכמת, ובעיקר – בוסרית. איך יתכן שבכל הדמוקרטיות (ואפילו ברוסיה ה"צארית") קיים חוק (או סעיף בחוקה) המגביל את כהונתו של ראש המערכת הפוליטית, ואילו אצלנו (שוב, בהשראתו של בן גוריון) – אין לו זכר? היכולת לשלוט ללא תאריך תפוגה מייצר תופעות פסולות שונות-ומשונות, ולא אפרט
העם הוא הריבון, כך בדמוקרטיות. אבל המנהיגים מציבים את התמרורים, ולפיהם הולכים כולם. ואם התמרורים הוצבו מלכתחילה באופן מוטה? הרי לא חסרות מדינות, גם מפותחות (כסינגפור), שבהן השלטון אינו מאפשר את החלפתו, למרות בחירות דמוקרטיות-לכאורה, שבהן בא לידי ביטוי "רצון העם". גם בתורכיה בחר העם לתת בידי ארדואן סמכויות של דיקטטור. האם ניתן לכנות בחירה כזו ביטוי אמיתי ל"רצון העם"? מסופקני
קודם דיברתי על "תחושת המצור" שהייתי ער לה בימי שירותי בצבא. התחושה הזו מועצמת על ידי שליטינו, כדי ליצור חרדה קיומית אצלנו. הפחד מאויבים חיצוניים מחלחלת אצל כולנו, ומאפשרת לשליטים להתעמר בדמוקרטיה כמעט-כאוות נפשם. לא שאויבינו הם שיות תמימות, אפילו להיפך. אלא שהתרופה למצב אינה בכיבוין של השריפות שפורצות (תרתי משמע), אלא ביוזמות שימנעו מהן מלפרוץ. אינני שוגה באשליות השלום הממשמש ובא, אלא ביוזמות יצירתיות, תוך שימוש במוח היהודי שכה מסייע לכולנו בארץ ובעולם בתחומי ההייטק, המדע והרפואה.
או-אז רבים יותר יוכלו לחוש שהם אוהבים את מדינתם, בלי "אבל". אמן
אלחנן