על חוק הלאום ואידיאולוגיות אצלנו
נראה כי הנבחרים שהציעו את חוק הלאום והביאו לחקיקתו כחוק-יסוד לא צפו את עוצמתה של ההתנגדות למהלך מצד בני העדה הדרוזית, שקשרו בשנת 1956 את גורלם עם היהודים בארץ. קשה להעריך כיצד תסתיים ההתכתשות הזו בין יהודים לבני המיעוטים אזרחי ישראל, אך הנזק העצום כבר נעשה. עכשיו המחוקקים כבר שולפים מהארון פלסטרים לחבוש את הפציעות המיותרות, בצורת חוקים על גבי חוקים, שאיש לא היה באמת זקוק להם לו חשבו בצלילות על המהלכים והשלכותיהם מראש. הפלסטרים מיועדים לדרוזים, אך באיבחה אחת מוציאים אל מחוץ לגדר את כל שאר בני המיעוטים (בעיקר המוסלמים והנוצרים). להם, לכאורה, אין בכלל "קייס" שעליו
הם יכולים למחות. הם יהפכו רשמית לאזרחים סוג ב' בחסות החוק
תבערת חוק הלאום אצלנו מזכירה לי את הריאיון עם הכלכלן האמריקני-יהודי פרופ' לורנס סאמרס, שצפיתי בו לפני כמה ימים ברשת סי.אנ.אנ. למי שהשם לא אומר לו דבר, אציין כי סאמרס היה כלכלן בכיר בבנק העולמי, לאחר מכן היה נשיאה של אוניברסיטת הרווארד הנחשבת, ולבסוף – במשך כשנתיים היה שר האוצר בממשלו הראשון של הנשיא אובמה. בקיצור – בנושאי כלכלה הוא בהחלט לא נחשב דג רקק.
הוא נשאל מהי דעתו על המהלך של הנשיא טראמפ להעלאת מיסי היבוא על תוצרת סינית ואירופית, מהלך שגרר "מלחמת סחר" עולמית. סאמרס אמר בהחלטיות שצעדו זה של טראמפ משול אצלו למי שפוצע את עצמו במתכוון (הוא השתמש במונח ("Self-inflicting"
ואחר כך ממהר לחבוש את הפצע, ולהתהדר בתחבושות המיותרות-מלכתחילה ששם על פצעיו
בכנסת ישראל מתכננים לשים תחבושת על גבי תחבושת בשל החוק הזה, ובניגוד לאמריקנים תומכי טראמפ אפילו לא יכולים להתהדר באותן תחבושות
כל זה מוביל אותי להרהר מה מוביל אנשים דעתניים להתנהל בדרך כה בעייתית. בכנסת הרי יושבים 120 אנשים שנבחרו באופן דמוקרטי להנהיג אותנו. פרט לכמה ליצנים (כח"כ אורן חזן ודומיו), לרוב היושבים בכנסת עשייה מרשימה בתחומים מגוונים – צבאיים וביטחוניים, כלכליים, אמנותיים ואפילו עיתונאיים. ובכל זאת, 62 ידיים מתוכם הורמו בעד חוק שמיד הסתבר שהוא זרוע מוקשים
למי שמחפש אידיאולוגיה בחקיקה הזו צפויה מלאכה קשה. לדעתי החוק נובע מזרמים סמויים (ובעצם כבר די גלויים) של רצון לרצות תנועות פוליטיות מסוימות ואת אנשי השררה בממשלה (בעיקר את ראשה). קוראים לכך אופורטוניזם. אבל האידיאולוגיות עדיין עמנו, ודי בגדול. מה שמכונה "ימין" פוליטי חולם על ארץ ישראל מהירדן לים, ולעזאזל עם כל מי שחי בה שאינו יהודי. גם ל"שמאל" הפוליטי יש רעיון-עוועים, והוא להפוך את ישראל למדינת כלל-אזרחיה. כלומר – חסל סדר מדינה יהודית
כל החלומות הללו לא ניתנים למימוש, לפחות לא באופן מיידי, ולכן נוצר רושם אצל רבים בעולם הפוליטי שלנו שכל מהלך חקיקתי מונע מאינטרסים בלבד ומאופורטוניזם. בהיחבא עדיין ישנן אמונות אידיאולוגיות מוצקות של אנשי "ימין" ו"שמאל" כאמור. השאלה המעניינת היא: האם כוחם של האופורטוניסטים יגבר על זה של האידיאולוגים-הקיצוניים? בשני המקרים ישנה סכנה לחורבן חברתי ואולי גם קיומי. האופורטוניסטים יחריבו במעשיהם הפלגניים את מעט הדבק שעוד נשאר בחברה השסועה שלנו, ואילו האידיאולוגים יקחו אותנו למחוזות אובדניים.
מה עושים? נקודה למחשבה עבור כל קורא אכפתי
שבת שלום
אלחנן
הם יכולים למחות. הם יהפכו רשמית לאזרחים סוג ב' בחסות החוק
תבערת חוק הלאום אצלנו מזכירה לי את הריאיון עם הכלכלן האמריקני-יהודי פרופ' לורנס סאמרס, שצפיתי בו לפני כמה ימים ברשת סי.אנ.אנ. למי שהשם לא אומר לו דבר, אציין כי סאמרס היה כלכלן בכיר בבנק העולמי, לאחר מכן היה נשיאה של אוניברסיטת הרווארד הנחשבת, ולבסוף – במשך כשנתיים היה שר האוצר בממשלו הראשון של הנשיא אובמה. בקיצור – בנושאי כלכלה הוא בהחלט לא נחשב דג רקק.
הוא נשאל מהי דעתו על המהלך של הנשיא טראמפ להעלאת מיסי היבוא על תוצרת סינית ואירופית, מהלך שגרר "מלחמת סחר" עולמית. סאמרס אמר בהחלטיות שצעדו זה של טראמפ משול אצלו למי שפוצע את עצמו במתכוון (הוא השתמש במונח ("Self-inflicting"
ואחר כך ממהר לחבוש את הפצע, ולהתהדר בתחבושות המיותרות-מלכתחילה ששם על פצעיו
בכנסת ישראל מתכננים לשים תחבושת על גבי תחבושת בשל החוק הזה, ובניגוד לאמריקנים תומכי טראמפ אפילו לא יכולים להתהדר באותן תחבושות
כל זה מוביל אותי להרהר מה מוביל אנשים דעתניים להתנהל בדרך כה בעייתית. בכנסת הרי יושבים 120 אנשים שנבחרו באופן דמוקרטי להנהיג אותנו. פרט לכמה ליצנים (כח"כ אורן חזן ודומיו), לרוב היושבים בכנסת עשייה מרשימה בתחומים מגוונים – צבאיים וביטחוניים, כלכליים, אמנותיים ואפילו עיתונאיים. ובכל זאת, 62 ידיים מתוכם הורמו בעד חוק שמיד הסתבר שהוא זרוע מוקשים
למי שמחפש אידיאולוגיה בחקיקה הזו צפויה מלאכה קשה. לדעתי החוק נובע מזרמים סמויים (ובעצם כבר די גלויים) של רצון לרצות תנועות פוליטיות מסוימות ואת אנשי השררה בממשלה (בעיקר את ראשה). קוראים לכך אופורטוניזם. אבל האידיאולוגיות עדיין עמנו, ודי בגדול. מה שמכונה "ימין" פוליטי חולם על ארץ ישראל מהירדן לים, ולעזאזל עם כל מי שחי בה שאינו יהודי. גם ל"שמאל" הפוליטי יש רעיון-עוועים, והוא להפוך את ישראל למדינת כלל-אזרחיה. כלומר – חסל סדר מדינה יהודית
כל החלומות הללו לא ניתנים למימוש, לפחות לא באופן מיידי, ולכן נוצר רושם אצל רבים בעולם הפוליטי שלנו שכל מהלך חקיקתי מונע מאינטרסים בלבד ומאופורטוניזם. בהיחבא עדיין ישנן אמונות אידיאולוגיות מוצקות של אנשי "ימין" ו"שמאל" כאמור. השאלה המעניינת היא: האם כוחם של האופורטוניסטים יגבר על זה של האידיאולוגים-הקיצוניים? בשני המקרים ישנה סכנה לחורבן חברתי ואולי גם קיומי. האופורטוניסטים יחריבו במעשיהם הפלגניים את מעט הדבק שעוד נשאר בחברה השסועה שלנו, ואילו האידיאולוגים יקחו אותנו למחוזות אובדניים.
מה עושים? נקודה למחשבה עבור כל קורא אכפתי
שבת שלום
אלחנן