חספטמבר 1974 הוקדש על-ידי לנסיעה מחוף לחוף בארה"ב. לא הייתי מעלה-באוב אירוע מלפני למעלה מ-40 שנה, אלמלא יום אחד באותו מסע, בו החלטתי לעצור בעיירה שכוחת-אל בשם רולינס וויומינג. התובנות שלי כצעיר בן 23 מלוות אותי עד היום. הן נוגעות לחיים באמריקה הלא-עירונית והלא-וואספית, חייה של אוכלוסייה שכיום נחשבת ל"בייס" של טראמפ, וניתוחה עשוי להסביר את הפופולריות שלו במדינות המערב-התיכון של ארה"ב בבחירות 2016 - בלי קשר למה שיעלה התחקיר שמנהל רוברט מולר
ומעשה שהיה כך היה: לאחר הדרכה במחנה קיץ של "בני ברית" ליד העיירה הליברטון באונטריו, קנדה, קניתי כרטיס נסיעה חודשי באוטובוסים של חברת "גרייהאונד", שמיועדים לנסיעות חוצות-יבשת (כולל שירותים באוטובוס, הטיית המשענת לאחור במידה רבה וכד'). נסעתי מניו-יורק (לאחר עלייה למרומי האמפייר-סטייט בילדינג ותצפית על העיר, כולל שני "מגדלי התאומים" של מרכז הסחר העולמי במנהטן, שהושלמו רק 4 שנים קודם לכן), לכיוון דרום - וושינגטון הבירה, פיטסבורג, אינדיאנפוליס, סנט לואיס (שוב עלייה על הקשת העצומה החולשת על העיר), קנזס-סיטי, דנבר, אלבוקרקי, גרנד קניון, לס וגאס, לוס אנג'לס (ביקור שתי משפחות קרובים) וסן פרנסיסקו. לאחר כשבוע של שהות בקליפורניה התחלתי את דרכי חזרה לכיוון שיקגו (לבקר משפחה קרובה). חציתי את נבדה ויוטה, ואז עלה במוחי רעיון – לבקר עיירה נידחת ולראות כיצד אנשים חיים בה, מה מעניין אותם ומדוע? בסולט לייק סיטי ביררתי אילו עיירות נמצאות על האוטובוס לשאיין, ויומינג. בחרתי אחת באקראי – רולינס. עיירה בת כ- 8,000 נפש בזמנו
הגעתי בבוקרו של 19 בספטמבר לעיירה. מהמבטים כבר בתחנת האוטובוס היה ברור לי עד כמה אני נתפס כנטע זר בסביבה. ניתן להבין זאת: צעיר רזה, מזוקן ובעל תיק גב עצום הוא מחזה נדיר במחוזות פריפריאליים כאלה. מיד החלטתי להפקיד את תיק הגב למשך היום, כדי שאוכל להתנהל בחופשיות בעיירה. מאחר שתחנת האוטובוס הייתה למעשה חנות ותחנת דלק בפאתי העיירה, יעץ לי מוכר הכרטיסים (לא לפני שבהה בי ארוכות) ללכת כקילומטר לתחנת הרכבת, ולהפקיד את התיק שם. כך אמנם עשיתי. החלטתי, לאחר שיכולתי לנוע בחופשיות, לסור לבר מקומי כדי לשמוע מה מתנהל סביב הדלפק. נכנסתי לבר קרוב, ומיד השתררה סביבי דממה מעיקה. כולם בהו בי, כאילו הייתי מעין חייזר שנחת עליהם מכוכב אחר. רבים כנראה דמיינו שאני היפי (בגלל הזקן), ואולי היו כאלה שחשבו ששותלים להם סוכן בולשת במסכה של ליצן. ביקשתי לשתות קולה (אז עדיין שתיתי את הנוזל הזה), והמוזג בנונשלנטיות שאל אותי מהיכן אני. "אני תייר מישראל. ירדתי כאן ואסע לשאיין ממש בקרוב" עניתי, משווה לקולי מבטא ישראלי מודגש, וסח באנגלית רצוצה. הדממה נמשכה עוד כמה שניות (צריך זמן לעכל מידע כזה), ואז החלו כולם לפטפט כאילו אינני לידם. בזאת ממש חפצתי
מאחר שהייתה זו שעת בוקר, נראה כי רובם של יושבי הבר היו מובטלים וכן היו במקום גם כמה קשישים. השיחות שהצלחתי לקלוט היו תערובת של גסויות-בין חברים, רכילות על אנשים אלה ואחרים בעיירה וכן בדיחות לגבי נשים ובגידות עמן. לא הייתה אשה אחת לרפואה בין יושבי הבר, וזה מסביר את החופשיות שבה "ירדו" היושבים על בנות המין היפה. כמה צעירים לעגו לשחורים (גם מהם לא ראיתי איש בבר), והשאר צחקו בעליצות. ציפיתי אולי לשמוע משהו על הטלטלה הפוליטית שאחזה באמריקה – התפטרותו של נשיא מכהן לראשונה בתולדות ארה"ב (ריצ'ארד ניקסון התפטר ב- 9 באוגוסט, ובכל מקום שביקרתי בו היה אירוע זה נושא השיחה המרכזי). בבר הזה של רולינס – נאדה. שום מילה שנאמרה לא נגעה לנושא החורג מגבולות הגזרה של העיירה. בשלב מסוים החלו להתלהט הרוחות, לאחר שאחד הצעירים שבחבורה כנראה השתכר יתר על המידה. אספתי את עצמותי והסתלקתי משם
הסתובבתי בעיירה לאורכה ולרוחבה. לקראת הצהריים הגעתי לבית העלמין המקומי, ושוטטתי ארוכות בין המצבות (שכן לטעמי בתי עלמין של מקומות לא מוכרים מעידים על המקום יותר מאשר התבוננות בבניינים). לאחר מכן נכנסתי לכנסיה במקום. בשעות אחר הצהריים החלטתי לנסות שוב את מזלי בבר אחר בעיירה, אולי אצליח לשמוע שיחות של אנשים עובדים שזה עתה סיימו את יומם
שוב עברתי את הבחינה המדוקדקת של כל היושבים בבר אליו נכנסתי. שוב נשאלתי מהיכן אני והשבתי בדרך דומה. הבחנתי כי בבר הזה יושבות כמה נשים, אך בשולחנות צדדיים ולא ליד הבר. כאשר לגמתי מבקבוק הקולה לפתע ניגש אלי אדם מבוגר (אני מעריך שבן כ- 60) ושאל האם ירושלים נמצאת בישראל. השבתי בחיוב. הוא מיד החל לחקור אותי לגבי הכנסיות בירושלים (ובעיקר כנסיית הקבר וכנסיית גת שמנים). שאלתי אותו האם הוא ביקר בירושלים. הוא השיב בשלילה, אבל ציין שידיד שלו מעיר הבירה (של ויומינג) שאיין ביקר אף ביקר בה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הסתבר לי שהמבוגר המשוחח עמי הוא הכומר של הכנסייה המורמונית המקומית. התפתחה בינינו שיחה ערה לגבי המורמונים, ועד כמה הם נפוצים מחוץ למדינת יוטה. פתאום תפסתי שאני חורג מהמבטא הישראלי שעמו הזדהיתי בכניסה. אך נראה שהאיש נהנה מהשיחה ולא חש בכך. שאלתי אותו עד כמה מעסיקה התפטרותו של ניקסון את תושבי העיירה. הוא גיחך ואמר כי אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מי שבאמת מתעניין בפוליטיקה הארצית. לגבי הפוליטיקה המקומית – כולם בעניין, אבל לא מעבר לכך. הודיתי לו ויצאתי. הסתובבתי עוד קצת ואז שמתי את פעמי לתחנת הרכבת וממנה לרציף האוטובוסים
כאשר ישבתי בנינוחות באוטובוס יכולתי לשחזר ולרשום את חוויותי מרולינס, והן עמי עד היום. ארבע שנים לאחר אותו טיול הפכתי לסטודנט באוניברסיטה העברית, ולמדתי גם אנתרופולוגיה חברתית (מדעי התרבויות האנושיות). אלא שאז העדפתי לעסוק בתרבות הקיימת בקיבוצים ופחות בתרבויות שמעבר לים. כיום לרולינס נוספו כאלפיים נפשות, והיא (כמו כל מדינת ויומינג) רפובליקנית עד שורשיה. בבחירות האחרונות הצביעו 69% עבור טראמפ ורק 20% עבור הילרי קלינטון. שני הסנטורים של ויומינג וחברת בית הנבחרים הבודדת – כולם רפובליקנים. אנשי העיירה הזו, כמו רובם של אנשי המערב התיכון בארה"ב שמרנים, דתיים למדי ומחפשים אדם שינחה אותם, או ידריך אותם כיצד לחיות טוב יותר. מבחינה זו סיסמת הבחירות של טראמפ ("עשו את אמריקה גדולה מחדש") והופעותיו הראוותניות מתאימות מאד לאורח חשיבתם. מורכבות שלטונית דמוקרטית פחות "עושה להם את זה". רובם מעדיפים לראות את המציאות בצבעי שחור-לבן, כך שניתן להעריך חד ממדית מי "לטובתם" ומי "לרעתם". מיעוטים מכל סוג לא מקובלים עליהם, ולפיכך התנגחויותיו של טראמפ במסע הבחירות שלו בהיספאנים, בשחורים ואפילו בנשים מדברות אל ליבם. לאחר שמתאוששים מבחירתו של שופט עליון כברט קאבנו (שנתן נאום מפלגתי של ממש בשימוע שנערך לו בסנאט, והפגין מזג בלתי שיפוטי בעליל), ניתן להעריך כי הנציגים של ויומינג מקבלים חיזוק לעמדתם הימנית (גם בבחירה זו) מהציבור השמרני-לאומני שאת הדור הקודם שלו זכיתי לפגוש בשנת 1974
ומעשה שהיה כך היה: לאחר הדרכה במחנה קיץ של "בני ברית" ליד העיירה הליברטון באונטריו, קנדה, קניתי כרטיס נסיעה חודשי באוטובוסים של חברת "גרייהאונד", שמיועדים לנסיעות חוצות-יבשת (כולל שירותים באוטובוס, הטיית המשענת לאחור במידה רבה וכד'). נסעתי מניו-יורק (לאחר עלייה למרומי האמפייר-סטייט בילדינג ותצפית על העיר, כולל שני "מגדלי התאומים" של מרכז הסחר העולמי במנהטן, שהושלמו רק 4 שנים קודם לכן), לכיוון דרום - וושינגטון הבירה, פיטסבורג, אינדיאנפוליס, סנט לואיס (שוב עלייה על הקשת העצומה החולשת על העיר), קנזס-סיטי, דנבר, אלבוקרקי, גרנד קניון, לס וגאס, לוס אנג'לס (ביקור שתי משפחות קרובים) וסן פרנסיסקו. לאחר כשבוע של שהות בקליפורניה התחלתי את דרכי חזרה לכיוון שיקגו (לבקר משפחה קרובה). חציתי את נבדה ויוטה, ואז עלה במוחי רעיון – לבקר עיירה נידחת ולראות כיצד אנשים חיים בה, מה מעניין אותם ומדוע? בסולט לייק סיטי ביררתי אילו עיירות נמצאות על האוטובוס לשאיין, ויומינג. בחרתי אחת באקראי – רולינס. עיירה בת כ- 8,000 נפש בזמנו
הגעתי בבוקרו של 19 בספטמבר לעיירה. מהמבטים כבר בתחנת האוטובוס היה ברור לי עד כמה אני נתפס כנטע זר בסביבה. ניתן להבין זאת: צעיר רזה, מזוקן ובעל תיק גב עצום הוא מחזה נדיר במחוזות פריפריאליים כאלה. מיד החלטתי להפקיד את תיק הגב למשך היום, כדי שאוכל להתנהל בחופשיות בעיירה. מאחר שתחנת האוטובוס הייתה למעשה חנות ותחנת דלק בפאתי העיירה, יעץ לי מוכר הכרטיסים (לא לפני שבהה בי ארוכות) ללכת כקילומטר לתחנת הרכבת, ולהפקיד את התיק שם. כך אמנם עשיתי. החלטתי, לאחר שיכולתי לנוע בחופשיות, לסור לבר מקומי כדי לשמוע מה מתנהל סביב הדלפק. נכנסתי לבר קרוב, ומיד השתררה סביבי דממה מעיקה. כולם בהו בי, כאילו הייתי מעין חייזר שנחת עליהם מכוכב אחר. רבים כנראה דמיינו שאני היפי (בגלל הזקן), ואולי היו כאלה שחשבו ששותלים להם סוכן בולשת במסכה של ליצן. ביקשתי לשתות קולה (אז עדיין שתיתי את הנוזל הזה), והמוזג בנונשלנטיות שאל אותי מהיכן אני. "אני תייר מישראל. ירדתי כאן ואסע לשאיין ממש בקרוב" עניתי, משווה לקולי מבטא ישראלי מודגש, וסח באנגלית רצוצה. הדממה נמשכה עוד כמה שניות (צריך זמן לעכל מידע כזה), ואז החלו כולם לפטפט כאילו אינני לידם. בזאת ממש חפצתי
מאחר שהייתה זו שעת בוקר, נראה כי רובם של יושבי הבר היו מובטלים וכן היו במקום גם כמה קשישים. השיחות שהצלחתי לקלוט היו תערובת של גסויות-בין חברים, רכילות על אנשים אלה ואחרים בעיירה וכן בדיחות לגבי נשים ובגידות עמן. לא הייתה אשה אחת לרפואה בין יושבי הבר, וזה מסביר את החופשיות שבה "ירדו" היושבים על בנות המין היפה. כמה צעירים לעגו לשחורים (גם מהם לא ראיתי איש בבר), והשאר צחקו בעליצות. ציפיתי אולי לשמוע משהו על הטלטלה הפוליטית שאחזה באמריקה – התפטרותו של נשיא מכהן לראשונה בתולדות ארה"ב (ריצ'ארד ניקסון התפטר ב- 9 באוגוסט, ובכל מקום שביקרתי בו היה אירוע זה נושא השיחה המרכזי). בבר הזה של רולינס – נאדה. שום מילה שנאמרה לא נגעה לנושא החורג מגבולות הגזרה של העיירה. בשלב מסוים החלו להתלהט הרוחות, לאחר שאחד הצעירים שבחבורה כנראה השתכר יתר על המידה. אספתי את עצמותי והסתלקתי משם
הסתובבתי בעיירה לאורכה ולרוחבה. לקראת הצהריים הגעתי לבית העלמין המקומי, ושוטטתי ארוכות בין המצבות (שכן לטעמי בתי עלמין של מקומות לא מוכרים מעידים על המקום יותר מאשר התבוננות בבניינים). לאחר מכן נכנסתי לכנסיה במקום. בשעות אחר הצהריים החלטתי לנסות שוב את מזלי בבר אחר בעיירה, אולי אצליח לשמוע שיחות של אנשים עובדים שזה עתה סיימו את יומם
שוב עברתי את הבחינה המדוקדקת של כל היושבים בבר אליו נכנסתי. שוב נשאלתי מהיכן אני והשבתי בדרך דומה. הבחנתי כי בבר הזה יושבות כמה נשים, אך בשולחנות צדדיים ולא ליד הבר. כאשר לגמתי מבקבוק הקולה לפתע ניגש אלי אדם מבוגר (אני מעריך שבן כ- 60) ושאל האם ירושלים נמצאת בישראל. השבתי בחיוב. הוא מיד החל לחקור אותי לגבי הכנסיות בירושלים (ובעיקר כנסיית הקבר וכנסיית גת שמנים). שאלתי אותו האם הוא ביקר בירושלים. הוא השיב בשלילה, אבל ציין שידיד שלו מעיר הבירה (של ויומינג) שאיין ביקר אף ביקר בה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הסתבר לי שהמבוגר המשוחח עמי הוא הכומר של הכנסייה המורמונית המקומית. התפתחה בינינו שיחה ערה לגבי המורמונים, ועד כמה הם נפוצים מחוץ למדינת יוטה. פתאום תפסתי שאני חורג מהמבטא הישראלי שעמו הזדהיתי בכניסה. אך נראה שהאיש נהנה מהשיחה ולא חש בכך. שאלתי אותו עד כמה מעסיקה התפטרותו של ניקסון את תושבי העיירה. הוא גיחך ואמר כי אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מי שבאמת מתעניין בפוליטיקה הארצית. לגבי הפוליטיקה המקומית – כולם בעניין, אבל לא מעבר לכך. הודיתי לו ויצאתי. הסתובבתי עוד קצת ואז שמתי את פעמי לתחנת הרכבת וממנה לרציף האוטובוסים
כאשר ישבתי בנינוחות באוטובוס יכולתי לשחזר ולרשום את חוויותי מרולינס, והן עמי עד היום. ארבע שנים לאחר אותו טיול הפכתי לסטודנט באוניברסיטה העברית, ולמדתי גם אנתרופולוגיה חברתית (מדעי התרבויות האנושיות). אלא שאז העדפתי לעסוק בתרבות הקיימת בקיבוצים ופחות בתרבויות שמעבר לים. כיום לרולינס נוספו כאלפיים נפשות, והיא (כמו כל מדינת ויומינג) רפובליקנית עד שורשיה. בבחירות האחרונות הצביעו 69% עבור טראמפ ורק 20% עבור הילרי קלינטון. שני הסנטורים של ויומינג וחברת בית הנבחרים הבודדת – כולם רפובליקנים. אנשי העיירה הזו, כמו רובם של אנשי המערב התיכון בארה"ב שמרנים, דתיים למדי ומחפשים אדם שינחה אותם, או ידריך אותם כיצד לחיות טוב יותר. מבחינה זו סיסמת הבחירות של טראמפ ("עשו את אמריקה גדולה מחדש") והופעותיו הראוותניות מתאימות מאד לאורח חשיבתם. מורכבות שלטונית דמוקרטית פחות "עושה להם את זה". רובם מעדיפים לראות את המציאות בצבעי שחור-לבן, כך שניתן להעריך חד ממדית מי "לטובתם" ומי "לרעתם". מיעוטים מכל סוג לא מקובלים עליהם, ולפיכך התנגחויותיו של טראמפ במסע הבחירות שלו בהיספאנים, בשחורים ואפילו בנשים מדברות אל ליבם. לאחר שמתאוששים מבחירתו של שופט עליון כברט קאבנו (שנתן נאום מפלגתי של ממש בשימוע שנערך לו בסנאט, והפגין מזג בלתי שיפוטי בעליל), ניתן להעריך כי הנציגים של ויומינג מקבלים חיזוק לעמדתם הימנית (גם בבחירה זו) מהציבור השמרני-לאומני שאת הדור הקודם שלו זכיתי לפגוש בשנת 1974